המשל על האריה והנמלה

האריה העשיר התהלך ביער, רעב עד מאוד.

בפינת היער הבחין במראה מוזר. עוגת תפוחים טריה ומדיפה ריח מתקתק הייתה מונחת על גבי גבעה קטנה. במעלה הגבעה זיהה את הנמלה החרוצה.

״היא ודאי עושה פעמיה אל עבר העוגה שלי״, חשב האריה. ״מוטב כי אזדרז.״

הנמלה החרוצה הייתה גם היא רעבה עד מאוד, והיא אכן צעדה בעקבות הריח המשכר.

״היי, נמלה קטנה ועניה, זוהי העוגה שלי. אני זיהיתי אותה ראשון, ומעבר לכך אני רעב עד מאוד״, אמר האריה.

״אדוני מלך החיות, כבר זמן מה שאני פוסעת בעקבות העוגה. העוגה היא שלי, ורק שלי.״

לשמע קולות המריבה התאספו חיות היער והביטו במתרחש. לא נראה היה כי האריה והנמלה יגיעו להסכמה על זהות הבעלים של העוגה הטעימה. הויכוח הקולני התמשך.

לפתע, הבליח במוחו של הינשוף החכם הפתרון. ״אולי תחלקו בינכם את העוגה״, פנה אל עבר הניצים.

״אבל כיצד נקבע למי יגיע חלק גדול יותר?״ שאלה הנמלה.

״פשוט מאוד״, ענה הינשוף. ״לעשירים ניתן מעט ואילו לעניים ניתן הרבה.״

החיות כולן היו מרוצות עד מאוד מן ההסדר ההוגן. האריה והנמלה לחצו ידיים ונפנו לשלב חלוקת השלל.

הינשוף החכם לקח את הפיקוד. הוא בצע את העוגה לשני חלקים ומסר את החלק הגדול לידי האריה.

״היי״, קראה הנמלה, ״מדוע קיבל האריה את חלקי בשלל?״

״נמלה יקרה, הכל מתחיל ונגמר בהגדרה. אצלנו ביער, העשיר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה. העשיר הוא זה שזקוק להכי מעט.״