לא כל הנוצץ זהב – פרק 2

"ליליאנה ג'ונסון!"
הרמתי את מבטי במהירות לא טבעית והבטתי במורה שלי, מיס הופקין. לזלי הופקין. היא הייתה אישה זקנה ומרושעת, עם עיניים שחורות וקטנות שעקבו אחרי כל תנועה שלי מהיום שהגעתי לבית המשוגעים הזה.
איפה אני? אה כן. אני נמצאת בפנימייה קטנה בעיר קיימברידג' שבבריטניה, וכן, אני בריטית. והמבטא הבריטי שלי מודגש בעיקר כשאני כועסת.
אני שונאת את הפנימייה הזאת. אמא שלי שלחה אותי לכאן קצת אחרי שעליתי לכיתה ז'. היום אני לומדת בכיתה ח'. אני אהיה בת ארבע-עשרה בעוד כמה שבועות, ביום האחרון ללימודים.
הפנימייה נראית כמו איזה מבנה מהסרטים, גדול, אפל, מלא מורות מרושעות ונערות מחייכות. זאת לא פנימייה לבנות בלבד, יש פה גם בנים. אבל החוקים פה כל כך נוקשים, עד שההזדמנות היחידה שלנו לראות אותם היא בזמן הארוחות, שאותם אנחנו אוכלים בחדר אוכל גדול במיוחד, או בזמן הטיולים שנערכים מטעם הפנימייה.
אמא שלי זרקה אותי למקום הזה בטענה שהמקום הזה יעשה לי טוב. אבל אני יודעת מה הסיבה האמיתית, למה היא באמת זרקה אותי מהבית למקום הזה: אמא שלי שונאת אותי.
היא קרה. מחושבת. וממש לא האמא האוהבת שמחכה בפתח הבית ומקבלת את הבת שלה בזרועות פתוחות.
אולי זה בגלל שאני מזכירה לה את אבא שלי, אבל אני לא יודעת את זה בוודאות. אין לנו תמונות שלו בבית.
אמא שלי פגשה אותו בטעות, כשהייתה צעירה, עוד באוניברסיטה, הם התאהבו זה בזו ועד כאן הסיפור נשמע נהדר, נכון? אבל המציאות היא לא נחמדה במיוחד: אחרי מסיבת אלכוהול שיצאה מכלל שליטה, אמא שלי גילתה שהיא בהריון. כשאמרה לו את זה, אבא שלי ברח והיא מעולם לא ראתה אותו שוב.
לא הכרתי אותו, אז אני לא עצובה בגלל זה. אבל לפעמים תהיתי אם פתאום יופיע בשערים של הפנימייה איזה גבר בלבוש מהודר, יחייך עליי ויגיד: "היי לילי, זה אני. באתי להוציא אותך מפה."
אמא סיפרה לי שאני דומה לו. עם השיער הבלונדיני שלי ועם העיניים החומות-שוקולד האלו.
כשהייתי בת שתיים עשרה, רציתי לעצור את גל השנאה של אמא שלי כלפיי, וצבעתי פסים בשיער בצבע חום בהיר מאוד. היא התלוננה שאני מזכירה אותו אפילו יותר.
ואז החלטתי לעשות לה בכוונה. חיפשתי עליו חומר בבית, חיפשתי תמונות שלו, חיפשתי כל פרט שיעזור לי לעצבן אותה אפילו יותר.
אבל הדבר היחיד שמצאתי היה מכתב ממנו, שנים אחרי שנולדתי. ידעתי שזה ממנו בגלל שאמא שלי לא מקבלת מכתבים בדואר. רק באימייל שלה. היא דאגה לכך באופן אישי.
ולכן ידעתי, כשהייתי בת שלוש-עשרה וראיתי בפעם הראשונה את המכתב, ידעתי שזה ממנו.
לא ידעתי איפה היא החביאה אותו, אולי היא שרפה אותו כי ידעה שאקרא אותו. אבל הייתי מצוברחת באותו היום, על שהפסדתי חומר כל כך טוב כדי לעצבן אותה, ולפחות לתת לה סיבה להשאיר אותי בפנימייה הזאת.
"ליליאנה! כמה פעמים אאלץ לקרוא בשמך?" הרמתי את מבטי שוב לעבר המורה שלי.
אני שוקעת בחלומות ובהרהורים הרבה, זה כנראה בגלל הפרעת הקשב שלי. אבל אם יש משהו שיותר גרוע מזה, היא ההיפראקטיביות שאני תמיד נמצאת בה. אני חייבת תמיד להיות בתנועה. וזה מחרפן את המורות שלי עד מוות.
"כן, מיס הופקין?" שאלתי בקול מתוק.
"קומי, בבקשה." היא ביקשה, אבל טון דיבורה הבהיר שזאת פקודה.
קמתי בשקט מהכיסא שלי. עיניי שלושים ושתיים הבנות שלמדו איתי באותה הכיתה פנו אליי.
"כן, מיס הופקין?" שאלתי שוב.
"האם שמת לב לבגדים שאת לובשת?" היא שאלה בקול מתוק.
הבטתי בבגדים שלי. החולצה המכופתרת בצבע לבן וכחול, ומכנסי הג'ינס שלי.
"אני לובשת את מדי בית הספר, מיס הופקין." אמרתי בקול שקט.
"הו לא, מיס ג'ונסון." היא אמרה וחיוך דקיק התמתח על שפתיה. "את שכחת פרט שולי.."
הבטתי שוב בבגדי, נעליי הספורט שלי היו מלוכלכות וקרועות קצת, אבל זה אף פעם לא הפריע.
"מה לא בסדר בבגדי, מיס הופקין?" הדגשתי את המבטא שלי.
"המכנס.." אנג'לינה לחשה לשמאלי בקול כל כך שקט, שאפילו אני בקושי שמעתי.
הבטתי שוב על מכנסיי. עכשיו הבחנתי בזה: קרע לא קטן בצד שמאל, כנראה שהוא נוצר בזמן הטיפוס שלי אתמול בערב, כשניסיתי לצאת מחלון החדר שלי לחצר שלמטה. הרמתי מבט אל לזלי הופקין, שחייכה את החיוך הגועלי שלה.
"ובכן.. את יודעת מה קורה כשמישהו מפר את קוד הלבוש, מיס ג'ונסון." קולה היה ארסי ממש.
בלעתי רוק בשקט והנהנתי.
"מצוין. אם כן, אחראיות שטיפת הכלים של הכיתה שלך תעבור אלייך ואל חברתך לחדר."
אנג'לינה המסכנה נאנחה בהשלמה. שנאתי את עצמי על שאני גוזלת לה ערב רק בגלל שלא שמתי לב לקרע במכנס.
אבל לזלי הופקין עדיין לא סיימה לדבר. היא חייכה חיוך מתוק כשאמרה: "אה, ואני יודעת שתשמחי לדעת שהערב יש יום הולדת למיס ווסט. ואנחנו מארגנים לה ארוחה נהדרת ומפוארת."
השפלתי את ראשי.
"כן, מיס הופקין." מלמלתי וחזרתי לשבת.
בזמן שלזלי חזרה ללמד, שמעתי את אנג'לינה מנסה להבין איך היא דוחקת כמה שעות של שיעורי בית, הכנה למבחן האחרון שלנו, ובילוי עם החבר שלה בשעתיים וחצי, שישארו לה לפני כיבוי האורות ואחרי העונש שקיבלה בגללי.
נאנחתי בהשלמה והנחתי את הראש על המחברת שוב. חוזרת לחלום על אבא שלי. שמעולם לא הכרתי.