הטיסה לצרפת (פרק 6)

*בפרק הקודם*
"איפה אתה? נתקעת במעלית?" זאת הייתה נטלי כמובן. "אממ, לא . אני כבר בא" אמרתי וניתקתי את הטלפון. יצאתי החוצה אל הבריכה, וחיפשתי את נטלי. ראיתי אותה. אי אפשר היה לפספס אותה. שהיינו בגיל 12 היא לא הייתה כל כך חתיכה כמו שהיא עכשיו.. היא השמינה במקומות הנכונים, נכונים בהחלט… התקדמתי לעברה והתיישבתי על הכיסא שלידה. "אני פה" אמרתי, והיא הרימה את ראשה והביטה בי.

*הפרק הנוכחי*
~מנקודת מבטו של ניתאי~
"היי ניתאי", אמרה נטלי, בעודה מתיישבת רגל על רגל. כן, שמתי לב שהיא לחוצה על הפתק הזה. "היי נטלי", אמרתי וחיקיתי אותה, כיף לעצבן אותה . היא סרקה אותי, מנסה לראות אם הבאתי את מה שביקשה. החזקתי אותו באגרוף כף ידי, חזק, הוא כבר היה מקומט מאוד. "ניתאי…" אמרה נטלי בקול מתחנן, נטלי מתחננת בפניי.. מעניין. "כן?" עניתי לה וחייכתי את החיוך הכי פלצני שיכולתי להוציא מזוג שפתיי. היא קמה והתיישבה לידי, רגליה צמודות לשלי. "בבקשה, בבקשה, בבקשה, תביא לי את הפתק." אני מדמיין? יש לה דמעות בעיניים? אני לא יכול לראות אותה בוכה. "נטלי, למה את צריכה את הפתק הזה?" שאלתי אותה בקול ששידר לה שנמאס לי להתווכח איתה. "זה הפתק שלי ניתאי!" היא הרימה מעט את קולה, נעצרה, נשמה עמוק והמשיכה "זה הפתק שלי…" דמעה זלגה על לחייה. "לפחות תגיד לי מה כתוב בו.." אמרה נטלי בעודה בוכה. פתחתי את כף ידי והבאתי לה את הפתק. "מוחעחעחע, עבדתי עלייך. כנראה שיוצא משהו מזה שאני יודעת לבכות בלי סיבה" אמרה נטלי וגיחכה. אני לא מאמין שנתתי לה לעבוד עליי ככה. היא חזרה לכיסא שלה, נשכבה לאחור, שמה את הפתק בתיק, והסתכלה עליי. אני הייתי מובך, עצבני וכועס, בעיקר עצבני. "מה יש לך מהפתק הזה? למה אתה כל כך מתנגד שאדע מה יש בו?" שאלה נטלי. רגלי רעדה מעצבים. למה אני באמת לא מוכן לתת לה את הפתק הזה? השאלה הזאת הטרידה גם אותי. הנדתי את ראשי ונשכבתי גם אני על הכיסא שלי. מנסה להרגע.

~מנקודת מבטה של נטלי~
הסתכלתי על ניתאי. הוא היה עצבני כל כך. אני לא מבינה למה הוא מוטרד מהפתק הזה. אני לא רוצה להרוס לעצמי את הטיול.. למען האמת, אני גם לא רוצה להרוס לניתאי את הטיול. הוצאתי את הפתק מהתיק, התיישבתי ליד ניתאי, והנחתי את ידי על רגלו. "קח" אמרתי והושטתי לו את הפתק. למה אני מרחמת על ניתאי? למה אני מביאה לו את הפתק הזה? "תודה נטלי … אני מעריך את זה מאוד." אמר ניתאי. "זה בסדר.. לא צריך להו…" לא הספקתי לסיים את המשפט ובקבוק מים נשפך עליי. צרחתי כמו משוגעת. המים היו קפואים. "מי-זה-הכלב-הזה?!" הסתובבתי וראיתי את שי וטליה צוחקים מאחוריי. "מצטער נטלי, ראיתי שאת רגועה ליד ניתאי ומשהו לא הסתדר לי, ועכשיו הכל בסדר." אמר שי וצחק. הבטתי אותו במבט רצחני. "אממ, טל..טליה… את מוכנה לשמור לי… סתומרת לנו.. על הדברים?" אמר שי בעודו מתהלך אחורה, בזמן שאני מתקרבת אליו. "כן אין בעיה" שמעתי ברקע בעודי רצה אחרי שי, לכיוון הבריכה. עמדנו על שפת הבריכה. "כן מה תעשי לי? תזרקי אותי למים?" אמר לי שי. הוא מעצבן אותי בטירוף. ואז נהיה שקט. מצאתי את עצמי זרוקה בבריכה, ומעליי עומדים שי וניתאי, וצוחקים. "אתם-צמד-כלבים-אל-דברו-איתי-יותר-בחיים-!." הפרדתי היטב מילה ממילה, שיבינו שזה הסוף שלהם איתי. הרגשתי גל מים אדיר, ומצאתי את ניתאי עומד לידי בבריכה. כמו שאמרתי, אני גבוהה מהרגיל, תמיד בכיתה אני יותר גבוהה מכל הבנות, וגם חלק רב מהבנים. לא תמיד הרגשתי בנוח לעמוד לידם. אני 1.72, אבל ליד ניתאי, שהיה לפחות 1.85 לדעתי, הרגשתי בנוח. ניתאי עמד על הריצפה שבבריכה, מה שאני לא הצלחתי לעשות. "לעזור לך?" שאל ניתאי, כנראה שראה אותי מנסה לצוף, כן, די התאמצתי. "לא צריך." אמרתי לו ביובש. הוא התקרב אליי והצמיד אותי לגב שלו, כאילו הוא עושה לי שק קמח. "אני אעזור לך בכל זאת" אמר ניתאי. התחלנו ללכת לכיוון של המים היותר רדודים, כדאי שאוכל לעמוד. "תודה," אמרתי לניתאי אחרי שהגענו לאזור של המים שהיו בסביבות ה-1.65. "אין על מה" אמר ניתאי ועמד די קרוב אליי. הרגשתי מישהו\מישהי תופס\ת לי ברגל ומסובב\ת אותי אליו\אליה.