החבר שלי הוא חייזר פרק 10

פרק 10
"אנחנו, אמילי, אנחנו לא מי שאת חושבת שאנחנו." אמר אריק מבלי להביט בי. "אנחנו באנו מארץ האחרת..מ..כוכב אחר."
הבטתי בו כאילו הוא נפל מהירח. "כן. בטח. ואני זמרת סולו." אמרתי.
אריק הרים את מבטו ונתקל במבטי.
כשעינינו נפגשו הוא השפיל את עיניו. שוב.
"כן," אמר. "אני יודע איך זה נשמע אבל…"
שתקתי.
אריק המשיך:"אני.נטרה. ומרלת'ה-אן באני מכוכבה אחר גאשצל-טו-אר ושמה, בעיקרון, יש חוק ש.." אריק השתתק.
מרלת'ה-אן השלימה אותו בקול נוקשה רווי בוז. "יש לנו חוק. לילדים מתחת לגיל 135 אסור צאת מהכוכב. שלא לדבר על ילדים בני 90."
היא הביטה באריק, כולה אומר אשם ותוכחה.
אריק משך בכתפיו. "אנחנו לא היחידים ש…הלכנו בגיל הזה." התלונן.
"נכון." אמרה מרלת'ה-אן. "אתם לא היחידים שהלכו ובטח לא ביחידים שחזרו."
אריק השפיל את ראשו, ולמרות החשכה שבחדר יכולתי לראות שהוא מסמיק.
"אריק ונטרה החליטו להיות 'הגיבורים' ראשונים שיצליחו לחזור." היא ביטאה את המילה 'גיבורים' כאילו זה הדבר הכי מצחיק והכי משפיל שקיים אי פעם.
"הם שהו בכדור הארץ 20 שנה." המשיכה מרלת'ה-אן "וכשהן לא חזרו החלטתי ללכת לחפש אותם." מרלת'ה-אן נעמדה והתקרבה לעברינו בצעדים איטיים. "החיפוש לא היה קשה. אריק מאז ומעולם השאיר אחריו שובל של גופות בכל מקום. ככה שכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעקב אחרי הסימנים."
הרגשתי את פי נפער. אריק הרג אנשים!
"אני הגנתי על חפים-מפשע." התגונן אריק.
"בכך שהרגת אנשים אחרים."
אריק השפיל את ראשו ושתק. שוב.
העברתי את מבטי ממרלת'ה-אן לאריק הרגשתי רעד בקצה עמוד השדרה.
ולמרות שהייתי רגילה לרצח. לדם ולכל אלה. מעולם לא ציפיתי שאריק יהיה..טוב..יהיה רוצח.. למרות שהכרתי אותו שעות ספורות בלבד.
"אתה רצחת אנשים?" לחשתי. ובמקום להביע חרדה, הבעתי התפעלות ויראת כבוד.
אריק לא הרים את ראשו ולא דיבר
"אריק." אמרתי ונגעתי בזרועו, עם המגע הראשוןם הוא ההרים את עיניו, הן היו אדומות, אדומות כמו הדם שזלג במורד אפי.
"למה לא סיפרת לי?" שאלתי ובקולי בוטאו הרבה רגשות-רחמים, עצב ועם זאת-כעס והתפלאות.
אריק שתק.
"אריק!" קראתי. רולי היה רם. אפילו בשבילי.
"פחדתי. פחדתי שתתרחקי ממני ש..תפחדי ממני וככה לעולם לא אמצא את נטרה."
הוא צדק. המבט הכועס שבעיני התחלף ברחמים. כמובן שהוא צדק הרי ברור שלא הייתי מקשיבה ולו למילה אחת שהוא עלול היה לומר.
כי הוא שונה. חשבתי כי הוא חייזר.