אישיות מפוצלת – פרק 12
אותם ימים ראשונים… הייתי לא יותר מילדה קטנה ופגיעה. משהו בתוכי נפצע ונשבר עקב מותם הפתאומי של בני משפחתי. כן… אני חושבת שזה הרגע בו היא נולדה. אני חושבת שההלם הנפשי וההכחשה הם אלו שיצרו אותה ומאז, מאז אני מנסה לברוח מעצמי; מנסה למתן את היצר הרעבתני שלה להרס ולתקן את העולם בכל פעם בו איבדתי שליטה…
אני חושבת שטעיתי.
אני חושבת שלא הייתי צריכה להילחם שנים רבות כל כך ולהיאבק במי שאני, במה שאליו הפכתי. כי אחרי הכל אין לי, ומעולם לא היה לי, לאן לברוח. הייתי צריכה להשלים ולקבל. להשלים עם מה שהיא ועם העובדה שהיא לעולם לא תיעלם, לעולם לא תשתנה…
וכעת… כשאני מוכנה לבסוף לתבוע את הנקמה שלי מהעולם האכזר שסביבי; בו אהבה עזה מתחלפת בשנאה יוקדת תוך שניות קצרות כל כך, ושנאה הופכת למעשי רצח נתעבים בהינד עפעף, אני יודעת שהייתי צריכה להקשיב לה. עוד לפני שהכל התפרק לגורמים לנגד עיניי…
להקשיב. לא רק לציית.
* * *
חליל הצד היה כל עולמי. הוא היה חשוב כל כך כיוון שכל הימים, המראות והרגשות שהרכיבו את העולם סביבי, כולם היו שמורים בו.
כל רצף מורכב של צלילים אצר בחובו זיכרון, תקופת חיים כזו או אחרת שהייתה נעלמת לבלי שוב אלמלא קלעתי אותה בשתי וערב של תווים.
וכעת, אני עוד כאן בזמן שהיא רחוקה – נדמה כשנות אור ממני. מקום אליו לא אוכל להגיע, מקום ממנו רק היא תוכל לצאת ולמצוא דרכה חזרה לכאן, לצידי – המקום אליו היא שייכת…
לפני שהופיעה, כן, היה זה חליל הצד שהיווה כל עולמי. כעת… כעת נמדד אושרי בדמותה, השמורה מכל משמר בין מנגינות אינספור שביכה לבי אל תוך כלי הנשיפה עם לכתה.
העיניים, עיניי שלי, לא מסגירות שום רגש. השפתיים לעולם לא נמתחות לכדי קו דקיק ומעוקל; הן נותרות מעוגלות תמיד סביב הפיה הצרה, הן נושפות דרך קבע ולעולם לא מפסיקות. כי כשהיא לא כאן, הריקנות מחייבת אותי להמשיך ולנגן את אותן המנגינות בהם טמונה ושמורה דמותה הבוהקת; יפה היא עשרת מונים מן השמש המאירה עולם כבוי.
היא הופיעה ביום ריק וחדגוני ומילאה אותו בגוונים טהורים של זוהר. מאז נתונות לה מחשבותיי. איני מפסיק לחשוב על פניה, ובכל פעם שגשם שוטף ומנקה את העץ הזקן מכובדן של מחשבותיי, אני מרגיש את קולה נישא אליי מבעד לקילומטרים הרבים החוצצים ביננו. אזי אני עוצם את עיניי ונשען לאחור, ממלא את מוחי במראה פניה מחייכות ומתמקד בקריאתה;
שמי נח על שפתיה, אני רואה את כאבה. ואני לוחש לה, בלב דואב: "הו ריין שלי… אל תבכי…" וכך, עם המילה האחרונה, השמיים מתבהרים, ואני חוזר שוב למנגינות…
היום, נוכחותה העזה שעתידה להגיח בכל רגע מבעד לשיחים, מלווה במשהו שונה.
אני פוקח עיניים, מתעלם מהכתם המוזר שברוח שלה ומשקיף כדי להעניק לעיניי מבוקשן. השיח מרשרש קלות משך דקה ארוכה, לאחריה היא מופיעה.
רגש חמים מציף את לבי אך נקטע. אני מזדקף והודף עצמי מהעץ בתנועה קלילה אחת. כעת, משאני עומד אל מול דמותה ההולכת ומתקרבת אני רואה את שהרגשתי קודם. משהו אינו כשורה: שיערה של ריין מלוכלך ודליל משהיה, עיניה נוצצות בזיק משונה המורכב מקור ושנאה. שפתיה חושפות שיניים חשוקות בזעם ובידיה היא אוחזת סכין עבת להב.
פניי חתומות. היא אולי נראית כמותה, אך זאת לא ריין.
* * *
הוא עמד למולי. בחן בדממה את שנגלה לעיניו ואני ידעתי שהוא רואה הכל. מאז ומעולם ראה רום הכל. כמעט ולא הייתי מסוגלת להביט בו, רוק נטף מבין שפתיי, חשוקות ומלאות זעם אצור. אני לא עוד אהיה כלי במשחק הקטן והמעוות שלו, אני לא ארשה לו להביט בי כאילו הייתי ניסוי שהשתבש, הוא ישלם על שניסה לקחת ממני את חיי. הוא ישלם על כך ששיחק בי!
'עשי זאת!'
אני פורצת קדימה בריצה. אני שועטת לעברו, מלאת כעס, חסרת כל שליטה. אני אהרוג אותו, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי.
העולם שקט, הכל כמו מתנהל בדממה מוחלטת.
פניו של רום שלוות, מביטות בי בלא כל כוונה לסור מדרכי, או לתקוף חזרה.
רק עוד כמה צעדים, אחיזתי בסכין מתהדקת בקשיחות.
הבהוב קל מרצד לנגד עיניי. הבהוב של דמותו הטהורה של רום, זו שלא עשתה לי דבר…
אני ממצמצת בבלבול, אך כבר אין מקום לחרטה. היד עם הסכין נתונה כעת לשליטתה. ההבנה מכה בי ברגע של בהירות: בטיפשותי שחררתי כל כבל של שליטה בו היא הייתה נתונה עד כה.
דם פורץ מבין שפתיו של רום. לפתע, אני נחרדת. גופו כפוף קדימה וידי שלי שולפת את הסכין מבטנו ותוקעת אותה בבשרו שוב ושוב ושוב…
תגובות (7)
גם אני התגעגעתי למשהו… לקרוא את היצירות שלך! (וגם אני עשיתי קאמבק לאתר…)
אני מקווה שאוכל לקרוא את הסיפור הזה מהפרק הראשון כבר מחר ולתת פידבק. בהצלחה לנו! :)
חחח תודה :)
וכן, ראיתי שהתחלת לפרסם כאן את "מפלצות הלילה הגשום"! האמת שהתחלתי לקרוא אותו לפני הרבה זמן, אבל לא יצא לי להמשיך… מקווה שיהיה גם לי זמן להשלים את הפערים בקרוב! D:
לאאא רגעעע למה היא הורגת אותו?!?!?!?
)';
הא.. היא לא הורגה אותו בפרק הקודם (לא בעצם הוא אותה אבל אז הפיצול שלה הצילה אותה לא? o.O)
אני לא רוצה שהיא תהרוג אותו…~בכיבכיבכיבכיבכיבכי~
והפרק מוקדש לי!! לי!! ייאיי (=
יש לי בוקר מאושר ~נה נה נה נה נה~
תמשיכי, מואה 3>
אה…
יש לי הרגשה שזה בעצם אותו רגע מנקודת המבט שלו…
(יצאתי סתומה -_-)
חחח לא, הוא ניסה להרוג אותה, היא חיפשה נקמה לאחר מכן והלכה עכשיו להרוג אותו.
את תביני בפרק הבא מה בדיוק קרה ולמה זה כל כך מבלבל. גם ריין עצמה בפרק הזה קלטה לקראת הסוף שמשהו לא בסדר, שהיא לא רוצה להרוג את רום למרות הכל ושהיא מאבדת שליטה.
אני מבטיחה שאני אסביר הכל בפרק הבא, אני עובדת עליו אז מקווה שאוכל לפרסם בקרוב, תודה רבה על התגובות שלך! 3>
אוי הבלבול!
איזה כיף!
אני מחכה לפרק הבא (:
זוכרת אותי בכלל? גם אני עשיתי איזה שהוא קאמבק..
מזל שלא פיספסתי יותר מדי.
היה מדהים, ונהינתי לקרוא כל מילה. למרות שהייתי ממליצה להתעמק קצת ברגע שבו היא תוקעת את הסכין בו, ולא רק לכתוב "דם פרץ מבין שפתיו של רום" בכדי להבין שפה היא הרגה אותו. הייתי ממליצה לשלב בזה את הרגשות שלה קצת יותר, ואולי גם של הפיצול שלה.
חוץ מזה, הכל מושלם.
כיף מאד לקרוא! אני מחכה להמשך! D:
יויו!!! D:
יואו! כמה זמן עבר?? שנים! התגעגעתי!
לאן נעלמת? פחדתי שכבר פרשת מהאתר!
אני כל כך שמחה לשמוע שאת עדיין עוקבת אחרי הסיפור, התגובות שלך ממש חשובות לי, ותודה רבה על ההערה, אני מבינה למה את מתכוונת ואני הולכת להוסיף את זה לפרק ;)
3>