דיימונז(שדים) – פרק 17

אני ואמנדה יוצאות מהמכונית ונכנסות בשער בית הספר. אנחנו צועדות לעבר הקפטריה ומצטרפות לתור הארוך. כשלבסוף מגיע תורנו אני נזכרת, כמו הכל יום, עד כמה האוכל כאן עיסתי. אז אני לוקחת את המנה הקבועה שלי שכוללת חביתה, סלט ומיץ תפוזים סחוט. אנחנו מתיישבות עם קטרין והחבורה. וסאם. אני מרגישה כאילו כולם מצפות שאני אגיד משהו. ואני לא יודעת מה. לבסוף קטרין קוטעת את דממת המתח הזאת, "אז לייל", היא מחייכת חיוך מתוק וסקרני, "שמענו שאת וטד יצאתם אתמול, זה נכון?"
העיניים של כולם, כולל סאם, מחכות לתשובה שלי. אני מסתכלת על אמנדה שזאת מאשרת ליי להגיד,"אממ..כן. יצאתי עם טד אתמול"
"אוו", כולם מסתכלים עליי במבט צמא לפרטים.
"אז..אממ..הלכנו לקולנוע…ו…", אני מנסה לחשוב איזה פרטים ירוו את הצמא הזה.
"התנשקתם?!",מישהי קוטעת אותי בלהיטות כשהיא מבינה שלא אגיע לזה לבד.
אני משפילה מבט לעבר אמנדה. זה לא משהו שאמורים להגיד ליד אחות של חבר שלך. גם אם היא החברה הכי טובה שלך. ואפילו אני יודעת את זה,"כן..",אני ממלמלת
"כמה פעמים? צרפתית או סתם אחת?", הם מתחילות להמטיר עליי שאלות
"בנות, בנות!", קטרין קוטעת אותם ומחייכת אליי, "נהנית?"
אממ..כן..אני מניחה..",השאלה הזאת מביכה אותי.
"טוב, אני שמחה שהיה לך דייט טוב", עכשיו היא מעבירה את המבט על סאם ומחייכת, נראה לי שלאיד,"אבל בואו נעבור נושא", היא משחקת בטבעת החדשה שעל ידה,"שבוע הבא אני וסאמי חוגגים שבוע!",היא נושקת על שפתיו כולה מחויכת. למרות שהמשפט הזה די טיפשי נראה שהבנות מתלהבות. כשהם גומרים סאם מביט לכל כיוון חוץ מאליי,"טוב, אני צריך לזוז..ביי קאט נתראה!",הוא בא לקום כשהיא מושכת אותו לעוד נשיקה."אהה..", היא אומרת בתענוג כשהוא הולך. ואז מטר שאלות מגיע אליה. כשהיא דווקא נהנית ממנו,"כן, הטבעת ממנו, לא אני לא יודעת מה הוא מתכנן שנענה וכן אני בטוחה שזה יהיה שווה", היא מחייכת מאושרת, "תראו את הטבעת", היא מעבירה את אצבעה הלוך וחזור על פני השולחן מראה לנו את נפלאות הטבעת. אם היו שואלים אותי זה בכלל לא נפלאות. הטבעת הכי פשוטה שלי יותר יפה מזאת. אבל הם מהעובדים!, אני מזכירה לעצמי,"למה אני תמיד משווה בינינו?!
הצלצול נשמע ואנחנו קמות ומתפזרות לכיתות.אני מתיישבת ליד סאם.
"הטבעת שקנית לה מאוד יפה", אני מנסה לנהל איתו שיחה
הוא מחייך אליי,"כן..שמעתי שכם לך יש עכשיו חבר"
"אממ..כן",אני מחייכת אליו ושמחה שאין כבר את המתיחות שהייתה בינינו בגלל קטרין. למרות שעדיין יש אותה. אבל קצת. המורה נכנסת וקוטעת את שיחתנו. סאם עסוק בפתקים ומשאיר אותי להקשיב למורה. בהתחלה אני מנסה אבל כשאני מגלה שאת החומר הזה למדתי לפני שלוש שנים אני מפסיקה ומתחילה לחשוב. אני משחזרת את אתמול בערב לפרטים, טד ואני מגיעים, מתנשקים, כריסטופר מגיע, דילן מדבר על משהו..על מה הוא דיבר? אני מנסה להיזכר ויודעת שזה חשוב…משהו כזה-'ראית את בן המושל?', לא, זה לא חשוב..'שמעתי שהארוסה שלט יפהפייה'..טוב,שמועות מסתובבות הרבה…והמשפט האחרון שלו היה? אני מנסה לחשוב ולא מצליחה כשאני שמה לב שדילן מסתכל עליו אני נזכרת-'והיא כאן!. לפתע המשפט הזה מחלחל לי למוח. היא כאן זה אומר שהיא כאן בקולנוע ו..אני הייתי בקולנוע! זה אומר שדילן יודע שאני הארוסה של כריסטופר?! ואם כן אז איך?! היחידה שסיפרתי לה היא אמנדה ואני סומכת עליה שלא סיפרה לאף אחד. במיוחד לא לדילן. אז איך הוא יודע?! אוף! אם הוא רק היה פחות מסתורי! הצלצול הצורם מפסיק את מחשבותיי ואני רצה לאמנדה שבאמצע לדבר עם איזה בן,"אמ!",אני קוראת לה, "מקרה חירום!"
"תסלח לי רגע?",היא מחייכת אליו בהתנצלות ומתחילה ללכת איתי במסדרון,"כן מה קרה הפעם?!"
"דילן יודע!",אני אומרת לה בהתרגשות
"דילן יודע מה?!", היא מרימה גבה, "לי את חייבת להיות יותר מובנת!!!"
אני נעצרת,"על כריסטופר",אני לוחשת באוזנה
"מה?!",היא בהלם,"סיפרת לו על זה לפני?! לו?! לי אני לא מאמינה עלייך!",היא מסתובבת בכעס ומתחילה לחזור לחצר.
"לא,נוו אמ!",אני רצה אחירה ותופסת בידה,"אני לא יודעת איך הוא יודע מזה!"
"אז מה את רוצה ממני?!",היא מסתובבת אליי בהפתעה וכמעט מעיפה אותי
"שתעזרי לי לגלות את זה!"
אוי באמת, לי! מה כל כך קשה?! את פשוט באה ושואלת אותו!"
איך לא חשבתי על זה?!,"תודה אמ!",אני משחררת אותה ופונה לכיתה. אני מוצאת את דילן יושב במקום שלו ומצייר. אני מתיישבת לידו. "אתה מצייר מאוד יפה",אני אומרת כשאני מסתכלת על הציורים שלו. וזה לא שקר. הם נראים כל כך אמיתיים. כל כך מוחשיים.
"כן?!",אני רואה חיוך מרוצה מתפשט על פניו,"אני אוהב לעשות את זה. רוצה לראות את הציור האהוב עליי?"
"כן, אני אשמח"
הוא מסתובב לעבר התיק שלו ומוציא מחברת בלוקים. הוא מדפדף מספר עמודים ולבסוף נעצר, "טא-דא!",הוא אומר בחיוך ומגיש לי אותו. הנשימה שלי נעתקת. השיער חום- שחור הגולש, העיניים החומות שנראות כל כך חיות, עור השנהב, הפנים העדינים. הכל כל כך מדויק, כל כך אמיתי,"זאת אני?!"
"כן",הוא מחייך כשהוא רואה את המבוכה שלי.
החיוך שלו..אני נמסה. אני שמה לב לכל תווי הפנים שלו. עדינים ומדויקים. עור כמו שלי, בלורית בלונדינית, גוף מוצק, פה מלא..לייל!,אני עוצרת בעצמי, על מה את חושבת?! יש לך חבר!
בחיוך שלו גדל. "מה מצחיק?", אני לא מבינה.
"כלום", הוא מכחכח וחוזר להיות רציני,"אז מה רצית?"
"מה גורם לך לחשוב שאני רוצה משהו?", אני אומרת תוך כדי שאני מנסה להיזכר מה באמת רציתי,"אסור סתם לבוא לדבר עם חבר?"
"אם ככה- תבואי כל יום!", החיוך שלו חוזר ומבלבל אותי מהתחלה,"ראיתי שחזרתם אתמול מוקדם, מה לא נהנית איתו?! כי ת'אמת- אני לגמרי מבין אותך! רק תזכרי שאני תמיד פנוי בשבילך…"
אני מסמיקה קלות,"אהה..אני ששמחה שראית אותנו יוצאים,"אני מלמלת," אבל אממ..רציתי לשאול אותך..מאבדת ריכוז ובוהה בו.
"רצית לשאול מה?"
אני מנסה להיזכר, מה רציתי?!
"לייל?!",הוא קורא בשמי ומוצא אותי ממצב בהייה
"אה? אה! אמ..", אני מנסה להזכר אבל גל של בלבול מציף אותי כל פעם שמבטינו מצטלבים.
"אממ..מה?!"
אני משפילה את הראש שלי ובמהירות מפתיעה המחשבות שלי מצטללות,"רציתי לשאול אותך למה התכוונת שאמרת שהארוסה של בן המושל נמצאת שם? אתה יודע מי זאת?", אני נושמת עמוק ומחכה לתשובה =. כשהיא לא מגיעה אני מרימה את הראש אבל דילן כבר לא שם.