יומני היקר – פרק 7

פרק 7:

*נקודת מבט- שון*
"את לא יודעת שזה לא יפה להתגנב מאחורי בנאדם שבטלפון?" שאלתי בחיוך מתגרה. אכפת לה עם מי אני מדבר. איזו חמודה.  
"אתה תתגבר על זה" אמרה וברחה משם. היא מרבה לעשות את זה, להפיל את הפצצה ופשוט ללכת. הפעם לא אתן לה ללכת, לא אתן לה לשחק ברגשותיי יותר. 
"ג׳ני חכי!" אמרתי ותפסתי בפרק ידה. 
היא לא ענתה, היא רק הסתכלה עלי מוזר ואז על היד שלי שמחזיקה את שלה. לא שיחררתי את ידה,למרות מבטה המאיים, כי ידעתי שאם אעשה זאת היא תלך. 
"כן שון?" אמרה לאחר כמה שניות.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי, לא מרסן את מילותיי. 
"הבעיה שלי?" שאלה בפליאה והרימה את גבתה. 
"כן, הבעיה שלך" אמרתי, הפעם עם קצת יותר בטחון. 
" הבעיה שלי אדון ג׳יימס, היא אתה" אמרה בקרירות, וניסתה לשחרר את ידה מידי. 
ידעתי שעשיתי משהו שגוי ועכשיו אין סיכוי שהיא תדבר איתי אז שחררתי את ידה בעדינות והסתכלתי איך היא הולכת ממני. 
לעזאזל! מתי אפסיק להיות כזה מטומטם?!

*נקודת מבט – ג׳ני*
מה הבעיה שלי? אני אראה לך מה הבעיה שלי. 
אתה הבעיה שלי! אתה! כל מילה שאתה אומר לי גורמת לי להגיב בצורה כ״כ קיצונית ואני לא מבינה למה! פשוט לא מבינה! 
מה אתה עושה לי שון? מה?
אחרי שהלכתי משון במהירות, מלאה במחשבות על מה שהוא עושה לי הלכתי לשבת בכיתת הריתוק. גם ככה אני צריכה להיכנס לפה עוד 5 דקות אז מה זה משנה?
נכנסתי בעדינות וראיתי שאין אף אחד בכיתה, אף לא מורה. 
את האמת? עוד יותר טוב. אנשים זה עם מעצבן. 
התיישבתי בפינה השמאלית מאחור והסתכלתי על הילדים שמבעד לחלון. לפתע ראיתי זוג ילדים שהולכים יחד יד ביד. 
לרגע וחצי עברה בי המחשבה של ׳הלוואי ואלה היינו אני ושון׳ 
מה? מה את חושבת ג׳ני? את ושון? ביחד? מה? תשכחי מזה ג׳ני, את שונאת אותו והוא שונא אותך. ככה זה תמיד היה וככה זה תמיד יהיה. זה היה ככה מאז שהוא יצא עם החברה הכי טובה שלך בכיתה ז׳. את התנקמת בו ויצאת עם החבר הכי טוב שלו במשך שנה. אלה היחסים שלך ושל שון! יחסים של נקמה! זה לא ישתנה! 
"אוף הלוואי וזה ישתנה!" מלמלתי לעצמי ביאוש. 
"מה ישתנה?" שמעתי את קולו העדין של שון לידי. 
הסתובבתי הצידה וגיליתי שאני לא הוזה. שון באמת היה שם. 
"מה אתה רוצה?" שאלתי ביאוש וגלגלתי את עיניי. אני אולי רוצה להיות איתו אבל הוא עדיין שונא אותי, אני חייבת לגרום לו לחשוב שזה הדדי. 
"מה ישתנה?" שאל שוב והתקדם לאט לעברי. מתעלם מהעובדה שהמורה בדיוק נכנסה לכיתה. 
"כלום שון, פשוט כלום. הכל מושלם בדיוק כפי שהוא" אמרתי בציניות והבטתי על הדלת. 
"אתם כל הילדים שצריכים להיות בריתוק?" שאלה המורה לפתע, קוטעת את השיחה המדהימה שלי ושל שון. 
"מסתבר" אמרנו יחד. 
"אוקי, אז אלה החוקים. אסור לצאת מהחדר, אסור השימוש בטלפונים ניידים, אסור לצעוק, אסור לדבר ובקיצור אסור לעשות שום דבר שהוא לא שיעורים. אני הולכת לחדר המורים, אבקר אתכם בעוד חצי שעה לראות שלא חנקתם אחד את השנייה. להתראות" אמרה המורה ויצאה. אוקי? אלה חוקי הריתוק? מעניין. 
ריתוק ראשון ועוד עם שון. כיף חיים. לא, לא ממש.

*נקודת מבט – שון*
המורה יצאה וסגרה את הדלת אחריה. הבטתי על ג׳ני וראיתי אותה מוציאה משהו מתיקה. 
התקדמתי לאט אל עבר שולחנה שהיה בפינה השמאלית והנחתי את התיק ליד שלה. 
היא הרימה את מבטה אליי ושלחה אליי מבט מבולבל. 
"את מצפה שאשב לבד במהלך העינוי הסיני הזה?" שאלתי רטורית. 
"כן" אמרה בפשטות והסירה את מבטה ממני. 
לא זזתי ממקומי. נשארתי לעמוד שם, ליד השולחן שלה. מחכה לראות את תגובתה.
"אתה מחכה להזמנה מיוחדת להתחפף מפה?" שאלה אחרי כמה שניות שראתה שאני עדיין שם. 
"כן, ואם אפשר לניילן את זה אני נורא אודה לך" התחכמתי. חשבתי שזה ישבור אותה… טעיתי. 
"מצחיק.. עכשיו תעוף מפה" אמרה ונופפה בידה לשלום. 
" דווקא נוח פה, יש אחלה אוויר, אין הרבה אור. אני חושב שדווקא אשאר פה" אמרתי בהתגרות. היא לא יכולה להישאר אדישה מול קסמיי. 
"טוב" אמרה והתחילה להרים את חפציה. 
"מה את עושה?" שאלתי למרות שלא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין מה היא עושה. 
"עוברת מקום?" שאלה והסתכלה עלי במבט של ׳אתה עד כדי כך אידיוט?׳
"להתראות" אמרתי ונופפתי לה לשלום אחרי שעזבה את המקום. התיישבתי בדיוק באותה נקודה שהיא ישבה, הבושם המשכר שלה עדיין היה נוכח במקום. ואם היא לא הייתה פה כרגע הייתי מסניף אותו. 
ראיתי אותה מתיישבת בשולחן האחרון בפינה הימנית, לא מביטה בי אפילו. 
היא הוציאה שוב את המחברת ההיא מתיקה והתחילה לכתוב בה. 
על מה את חושבת ג׳ניפר אן פרקר?