מפלצות הלילה הגשום | פרק 23
הם הביטו בי, ספק הלומים ספק משועשעים. שכבתי שם כולי מבויש. הייתי במצב כה מביך. למה? אלוהים? למה?
לאחר מכן התרוממתי בכאב עז מהרצפה, והבטתי בהוריי.
אמי התקדמה אליי ואני הושטתי את ידי בתנוחת 'עצור' ואמרתי לה שאני בסדר.
"מסכן שלי…" אמי אמרה, עיניה מביעות הזדהות. "הרעם, גם אנחנו נבהלנו ממנו."
"כולנו." הסכים הדוד צ'רלס, "תבינו. המזג אוויר משתולל, הגם שאחר הצהריים הזה היה רגוע ושקט, ולא היו רעמים או ברקים. יהיה מאוד גשום וקר בימים הבאים. או במילים אחרות – מזג-האוויר לא ירפה מאיתנו כל-כך מהר… הוא יימשך לפחות עוד שבוע שלם ורק ילך ויחמיר."
הדוד צ'רלס ממש עודד אותי, מה אני אגיד. הייתי הרוס! הבנתי באותו רגע שאני אצטרך להישאר פה גם אחרי יום ההולדת שלו! הוא ניחש שבגלל המכונית נישאר פה עוד כמה זמן עד שהסופה תירגע.
הבטתי בו למשך כמה שניות אחרי הנאום הקצרצר שלו, וקלטתי חיוך נבזי ועליז עולה על פניו. הדוד צ'רלס לבש חלוק אדום חזק, ונעלי-בית אדומים חמימים, כל זה תרם לחיוך המרושע להיראות שטני ביותר.
"אני לא מבין אותך דוד!" זעם אבי, "אני פשוט לא מבין אותך!!!"
"מה?" עיניו של הדוד צ'רלס יצאו מחוריהן, הוא הרפה מחיוכו ופנה אל אבי.
"למה לא הזהרת אותנו! יכולנו לא להגיע והכל היה פשוט מושלם!" התעצבן אבי.
"אני מתנצל מכל הלב, אבל ידעתי שאם אני אבקש ממכם ואזהיר אותכם שלא להגיע מפני מזג-האוויר, אתם לא תתייחסו לדבריי. הייתם מאוד להוטים לבקר במולטי-פארק."
"הוא צודק, אבא!" אמרתי. הדברים שהדוד צ'רלס אמר היו מאוד נכונים. למרות שגם אני עמדתי לרגע לצד שאלתו של אבי, "ועכשיו תסלחו לי בבקשה, אני קצת עייף, מתחשק לי ללכת לישון."
"אין בעיה. אתה יכול לגשת לישון ממש עכשיו." אמרה אמי. "למרות שהשעה שש בערב."
"נו, לא משנה. אם אני עייף אז אני עייף." ונכנסתי אל חדר האירוח. כשנכנסתי סגרתי מאחוריי את הדלת, אולם שמעתי עוד את אבי –
"אני אשמח למצוא דרך לעזוב את המקום הזה כבר מחר."
אחר כך הם ירדו למטה לסלון החמים, חוץ ממישהו אחד. הדודה רבקה.
"אני אעלה לעליית הגג, אני הולכת 'לטעון' את מכונת הכביסה, להתראות!" אמרה דודתי.
רגע, מה היא אמרה?
שהיא עולה לעליית הגג?
אוי לא, הרי לא הצלחתי לנקות את ידית הדלת של החדר המסתורי מהבוץ! אם היא תגלה, תחשוב? היא נראתה די עצבנית כאשר אירע קטע בובת הקפיץ, אז מה היא תעשה כשתראה עוד בוץ?
תגובות (0)