שדה קרב – פרק 2
אני חוצה את הדשא הרענן והרטוב הנמחץ תחת נעליי ומגיע לבית הגדול והלבן בעל התריסים הכבדים והחומים.
ברוקלין זכורה לי בחריטה זעירה במוחי, כך שאני לא מכיר אותה כל כך טוב, פרט לבית של אליס שיהיה נצור בלבי לנצח.
אני מתקתק פעמיים על הדלת המעוצבת ורואה דרך הזגוגית המלבנית שבצדי הדלת דמות מעורפלת מתקרבת אל הדלת.
הדלת נפתחת בקול מעומעם וגל חום עוטף אותי ברכות אך בעת ובעונה אחת בצורה מענה.
"טיילר!"
"אנבל!"
שנינו קוראים ביחד ואני ממהר להרים את הילדה הקטנה והשדופה לבין ידיי שנראות כל כך גדולות ביחס לגופה השברירי, כאילו בשנייה הן יכולות למחוץ אותה ולנפץ את עצמותיה.
אני מלטף את שערה הבלונדיני הארוך והדק והיא מביטה בי כשהחיוך שלה חושף את הרווח הקלוש בין שיניה המלבניות ועיניה הכחולות הכנות נעוצות בי בדרך כל כך מייסרת והיא מזכירה לי את סבסטיאן, אחי הצעיר, ביופי הילדותי והאמת בעיניים.
"היה לי יום הולדת אתמול!" היא אומרת כשידיה הצנומות והלבנות כרוכות סביב צווארי.
"בת כמה את עכשיו?" אני מרגיש כיצד לחיי מתלהטות מבושה שמציפה אותי, אני לא זוכר בת כמה אנבל, הילדה הרזה שתמיד אהבתי לבהות בה כשהיא ישנה.
"בת שבע!" היא צועקת בהתלהבות ומוחאת כפיים.
"אנבל, מי זה בדלת?" נשמע קולה של אליס.
"זה דוד טיילר, אימא!" היא משיבה חזרה ואני מניח אותה על מפתן הדלת כשאני שומע את הכלים מרשרשים ואת צעדיה המהירים של אליס.
אליס נעמדת מולי כשעיניה האפורות קרועות לרווחה ושערה הבלונדיני – כשל אנבל – סתור. אף פעם לא יכולתי לספר לאליס את הסיבה למות אחיה החורג סבסטיאן. אומנם אני ואליס חולקים את אותו הדם, אך אני עדין לא מסוגל להסתכל עליה בתור אחותי האמתית, אולי בגלל הסיבה שאנחנו חולקים את אותה האם, אך לא את אותו האב.
היא רצה לחבק אותי ואני משיב לה חיבוק. ידיי עוטפות את גזרתה הדקיקה וריח היסמין הקבור בשערה הקצר עולה באפי.
"טיילר," קולה יוצא בצליל רועד ומעומעם מבעד לחיבוק המוחץ כל חלקיק של געגוע ותחושת זמן שהתבזבז לשווא.
מאז שאליס התאלמנה היא נשארה לגדל לבד את ביתה היחידה, אנבל. תמיד הבטחתי לאליס שאני אבוא לעזור לה, אך כשאבי נרצח שכחתי אותה כאן, בברוקלין.
אליס עוזבת אותי ולשבריר שנייה אני מביט אל תוך עיניה האפורות עם הדמעות העצורות לפני שהיא מושכת אותי ואת אנבל פנימה אל תוך החום שנראה אינסופי בין קירות הארגמן והאורות הצהובים המשרים תחושת בית וביטחון.
"דוד טיילר ישן איתי!" קוראת אנבל במורת רוח. אליס צוחקת ורק עכשיו – כשאני מביט בה מקרוב – אני רואה את הצללים השחורים תחת עיניה המוסתרים באיפור כבד ואת הרמזים הקלושים לקמטים בצדי עיניה. היא נראית כל כך מותשת ומובסת מהחיים.
אני מתחיל להסתובב לאט בבית כשאנבל מקפצת אחריי ודורכת עם רגליה היחפות והקטנות על שובל המים שנעלי הכבדות משאירות אחריי.
ידי מרפרפת על הווילונות הכבדים שלא השתנו מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן; על הצלחות החרסינה שאליס תלתה על הקיר בטענה שהן יפות מידי בשביל שיאכלו בהן ועל התמונה המונחת על האח בה רואים את אנבל מחייכת חיוך לבבי וגדול בעוד אליס מחבקת אותה כשהחיוך שלה לא נוגע לעיניה העצובות.
עיניי סוקרות את כל הבית בדקדקנות כאילו כדי לחפש אחר משהו שהשתנה ואני באמת מוצא את זה, קיר גדול וארגמני, ריק.
אני מנסה לזכור מה היה צריך להיות כאן ואני נזכר. הקיר היה מלא בתמונות של אליס וניק, בעלה. ריח וניל נישא באוויר. אנבל קופצת על הספה כשהעיתון המונח שם נמחץ תחת כפות רגליה. בטלוויזיה מופיע שדר החדשות וזה מתחלף מיד למשחק ספורט בו נפצע השחקן של ריאל מדריד, רוברטו קרלוס.
"אתה רעב?" לפתע אליס מופיעה בפתח החדר ואני קופץ ממקומי. ביד אחת היא מחזיקה את המחבת הגדולה עם התבשיל המדיף ניחוח של עגבניות ורוטב חריף.
כל כך התגעגעתי לאליס, לבישולה הנדיר ולדאגתה המיותרת.
אני מניד בראשי. "אני צריך להתקלח."
היא מהנהנת ומביטה בחיוך עצוב על אנבל נשכבת על הספה תוך כדי שהיא מתנשפת. "לכמה זמן אתה פה?"
היא עדיין לא מסירה את מבטה מאנבל. "כמה שרק אפשר."
היא לפתע מביטה בי. עיניה רכות וקרועות לרווחה. "תישאר איתי, בבקשה."
אני מהנהן ומסיט את מבטי ממנה. מבטה שידר לי באופן ישיר וחלק את מצוקתה, את הצורך שלה לפרוק הכול, לא עמדתי בזה.
אחרי שהנחתי את חפצי המועטים בחדר הפנוי בביתן, אני נכנס להתקלח. המים ניתזים על גופי ומקלפים לאט לאט את לכלוך הכלא שחשבתי שכבר לא ירד. החום ממיס את השכבה הקרה שהתבצרה על גופי בשכבה דקה ומענה.
כשאני יוצא מן במקלחת אדי החום נפלטים מגופי בצורה מעורסלת ואני מביט בשובע בגופי הנקי. אני מתלבש במכנס טרנינג וחולצה ארוכה ויורד במדרגות אל המטבח ממנו בוקעים רשרושים של סכו"ם מתכתי עם צלחות חרסינה. חיוך עולה על פני כשאני שומע את קולה של אנבל ההססני והטהור.
"הוא היה רשע," אומרת אנבל בהתרסה לאליס כשאני מתיישב על ידה בשולחן העגול והקטן הערוך בטוב טעם הישר מידיה של אליס.
אני חוטף מידיה הקטנות של אנבל את המלפפון שהיא בדיוק עמדה להכניס לפה ואני בולע אותו ברעבתנות.
"הי!" היא מוחה ואליס מגישה לה חתיכה חדשה של מלפפון.
"טיילר אם אתה לא מתכוון ללכת ללימודים אז–" מתחילה אליס לומר אך אני קוטע אותה.
"אבל אני כן מתכוון ללכת ללימודים," אני אומר והיא מחייכת בשביעות רצון.
"אם תרצה אתקשר מחר למנהל התיכון."
"לא, תודה."
"אוקיי, עכשיו תאכל."
תגובות (2)
תתממשייכיי בזה הרגע….או שזה תמשיכו XDD
מהמם!!! המשך מיד!