התעוררות – פרק 5

לפעמים יש הרגשה כל כך משכרת חושים, שגורמת להרגיש שייכים ורצויים. הרגשה מתוקה שנושקת על המצח בשפתיים קרירות שגורמות לגל צמרמורות לעבור בכל הגוף.
הרגשה שמשחררת מעבודה מנטלית ומייסורים שמתלווים לכך. הרגשת הערש-דווי.
אך משום מה אני עדיין מרגישה שרפה שאופפת את ריאותיי וסחרחורת קלה.
אני פוקחת לאט את עיניי, מפחדת מהכאב החד שאמור לתקוף את ראשי ללא כל רחמים, אך כשזה לא בא אני נושמת לרווחה ומתכווצת מהגרון היבש.
"מים," נשמע קול צורם לידי. רק כשמשהו קר נח על שפתיי אני מבינה שאני זאת שדיברה. מים קרירים מחליקים ומכבים את השרפה בגרוני שדועכת אט אט.
"הכול בסדר, מתוקה," נשמע קול מרגיע, אך לא הקול הקודם שהיה ערב לאוזן.
אני מביטה סביבי כשראייתי מתחדדת. חדר בעל קירות בצבע אפרסק עדין וקול צפצופים קצוב.
"איפה אני?" אני לוחשת ומביטה על המחט הנעוצה בווריד שלי שמחוברת לשקית עירוי.
"התייבשת," אישה בעלת אודם אדום חזק ועור כהה נעמדת על יד המיטה בה אני שוכבת. "אבל אני חושבת שאת מרגישה טוב עכשיו, לא כך?"
אני מהנהנת, לא בטוחה שאני אכן בסדר. "אני רוצה הביתה."
"חמודה–"
"אני רוצה הביתה!" אני צורחת ומתחילה לתלוש את שקית העירוי מהווריד שלי.
"זה בסדר, לורן," נשמע קול רגוע. "אני אשאר איתה."
האחות, כנראה לורן, מתרחקת ממני ובמקומה נעמד מולי נער. עיניו הן אותן עיניים ירוקות מושלמות שהיו שייכות למי שהציל אותי במדבר.
"מי אתה?" אני שואלת חרישית.
"סם," הוא עונה בחיוך ישר וחושף שיניים לבנות וישרות. לפתע כאב חד מפלח את העורף שלי, כמו עקיצת דבורה וצרחה עמומה נפלטת מפי.
"איפה אני?" אני שואלת ומתיישבת. כשראשי לא מוסיף לכאוב עוד אני נעמדת על רגלי, מתהלכת בחדר הצפוף, מחפשת אחר חלון קטן כדי למנוע מהתקף קלסטרופוביה להתפרץ.
אני נעצרת מול כיור ומראה מלוטשת, מביטה בפני שנראות קמוצות ויבשות ספק מהכעס ספק מההתייבשות. כשעורפי ממשיך לעקצץ אני מסיטה את שערי וחושפת את צווארי. בבבואה משתקפות פני המבועתות להחריד. קעקוע של פנטגרם* מתנוסס על הצד השמאלי של צווארי כשהוא מבליח בצבעו הארגמני כשל לבה חמה.
אני מתרחקת מהמראה ברגליים כושלות. "אני… זה לא…"
"זה לא היה שם?" משלים אותי סם ואני מביטה בו במבט חד. הוא קם ממקומו ונעמד מולי. "את באמת לא יודעת כלום?"
אני מנידה בראשי בחוסר אונים ותוהה אם זה נכון לגלות לו את האמת.
"אפשר?" שואל סם ומקריב את ידו אל צווארי. אני משפילה מבט ומהנהנת. הוא מסיט את שערי ומביט בקעקוע כשקול התפעלות בוקע מפיו. "מתעוררת."
"מה?" אני שואלת ונרתעת ממנו כשהוא מעביר את ידו על צווארי החשוף.
"מה את?" הוא שואל ומתרחק ממני, מרחרח את האוויר. "בטח שלא מזדאבת."
אני מגחכת גיחוך נטול הומור. "למה אתה מתכוון?"
לפתע לורן נכנסת, היא מביטה בסם ומכווצת גבות.
"מתעוררת," הוא לוחש והיא מהנהנת בהבנה.
אני מרגישה כיצד לבי מפרפר בחזי, מבשר לי שמשהו לא טוב הולך לקרות. "מה קורה כאן?"
"מה שמך?" שואלת לורן ומסמנת לסם לצאת מן החדר. כשהוא יוצא אני מרגישה צורך לקרוא לו, להרגיש שוב מוגנת בין זרועותיו כשהוא לוחש לי שהכול יהיה בסדר.
"ורוניקה," אני לוחשת ומבטי ננעץ בדלת. "ורוניקה הל."
"ורוניקה, לי קוראים לורן," היא אומרת וזוקפת את סנטרה לעבר הכיסא, מסמנת לי בלי מילים לשבת. "מה קרה בדיוק לפני שמצאת את עצמך במדבר?"
אני מהדקת את שפתי, שוקלת מה להשמיט. לבסוף אני אומרת, "הרדימו אותי."
"בהסכמתך?" היא שואלת ומשרבטת כמה דברים במחברת שמונחת לפניה.
"אמרו לי, כלומר קלודין המנהלת אמרה לי שאלו רק בדיקות שגרתיות," אני משיבה במרירות. אולי אם אספר את האמת היא תעזור לי לחזור לפנימיית ברוקס, הביתה.
"בדיקות שגרתיות?" היא חוזרת אחרי כהד.
"לפני כמה זמן הייתה שרפה בחדר שלי שבפנימייה, היא אמרה לי שזה מחובתה לבדוק אותי."
אני מתבוננת בחדר כשהיא מהנהנת וכותבת כמה דברים. אני יודעת מה אני מחפשת; אני מחפשת את החלון הצר והקטן שאוכל להיאחז בו מבלי להיכנס לפניקה.
"איך שרדת את השרפה?"
אני בולעת את רוקי. קול קטן במוחי צועק לי להיזהר, אך אני יודעת שאני חייבת לספר לה, היא הסיכוי היחיד שלי. בעוד לבי וראשי מתווכחים אני משיבה בהיסוס קל, "שלטתי בה."
היא מביטה בי לרגע, רגע שנדמה לי כאילו היא הולכת לצחוק לי בפנים, אך במקום זאת היא נעמדת ופותחת את הדלת.
כשהיא באה לצאת אני קופצת ממקומי. "מתי אוכל לחזור הביתה?"
היא מעיפה בי מבט קצר שמשתק אותי, שכבר משקף את דבריה. "לעולם לא."
היא יוצאת מן החדר כשקול טריקת הדלת עדיין מהדהד בחדר הקטן ואותי היא משאירה לבד בלב הולם ורעידות בידיים.

*פנטגרם- מחומש בעל 5 משולשים זהים המונחים על כל פאותיו ויוצרים כוכב.