גלים-נשיקה ספונטנית (פרק 28- נוי)

זה כמעט נוגע בי אבל חוזר בחזרה.
הרבה מדיי ידיים מתרוצצות באוויר החדר ואני מרגישה כול תזוזה בחלל.
הכול נע לאט מדיי, מבלבל מדיי, מטעה את העיניים שלי, גורם להן לרוץ למקום רחוק מדיי, לצפות לקסם ולחזור בקושי.
המוזיקה נשמעת פי שלוש יותר חזק ממה שהיא באמת.
האלכוהול חוגג אצלי במוח. מטפטף ומוציא ממני כול טיפת עצב ומכניס הרבה בלבול. אני בכלל לא זוכרת מה לקחתי או ממי.
לוקח לי זמן שמרגיש ונראה כמו נצח כדי להרים את הגוף שלי מהשטיח הכתום המזעזע שאני שוכבת עליו.
אני מסתובבת בין האנשים, קהל קטן גדול דוחף אותי משני הכיוונים עד שאני מגיעה למטבח וכבר אז אני מתעלפת בחזרה על הרצפה.
לעזאזל אני מרגישה כמו אליס בארץ הפלאות, בשמלה כחול שיותר מדיי קצרה עליי, מסתובבת במקום לא מוכר ומנסה לשכנע את עצמה שהכול חלום.
מישהו מושך את הידיים שלי למעלה, מרים אותי ואני נתלת לו על החזה. אני רוצה לפקוח את עיניים שלי אבל אני שוב פעם מתעלפת.
– – –
קיר לבן ואור מעומעם נחשף אל מול העיניים שלי.
"הי." קול נשמע לידי.
"ישנת איזה שעתיים שלמות." אני מסתובבת לראות מי מדבר. יש לו עיניי שקד כאלה שמסממות אותי יותר. יש לי טעם נוראי בפה.
"מי… מי אתה? אם אפשר לשאול?"
הוא צוחק. "אופיר, קוראים לי אופיר."
"נוי." אני אומרת ומושיטה לו יד. אנחנו לוחצים ידיים בצחוק.
"פאק מה שלקחתי היה ממש טוב."
"בטח חשיש, די קל להשיג אותו במסיבות כאלה. נראת ממה מעולפת כששכבת באמצע המטבח , אנשים התחילו לצעוק עלייך למה את לא זזה מהדרך."
"זה בטח לא היה כזה נורא, אוי איכס יש לי ריח של בירה."
"אז אני מבין שזאת המסיבה הראשונה שלך."
"אפשר להגיד, לפחות אני יכולה לעשות וי על סמים." אני צוחקת ומושכת כתפיים.
"זה גם משהו." הוא מחייך. ואז אני מחייכת חיוך הרבה יותר גדול ממה שנראה לי.
"קחי." הוא מגיש לי פחית קולה, אני לוקחת אותה, פותחת ומתחילה לשתות כמו מטורפת.
אני מסיימת את הפחות מהר ונשכבת בחזרה על המיטה.
"נו אז מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?" הוא מחזיר.
"אני בתפקיד המסוממת, אתה?" הוא מחייך שוב.
"אני ניצב." אנחנו צוחקים. הוא נשכב לידי.
"נראה לי שגם אני." אני מסתכלת על השעון ורואה שכבר אחת בלילה. "שיט, אני חושבת שהחברות שלי כבר הלכו."
"לא נורא, אני יקפיץ אותך." הוא מציע.
"באיזה כיתה אתה בכלל?"
"יא." הוא עונה בקלילות.
לא באמת אכפת לי שהוא גדול ממני, זאת מסיבה. עשרות אנשים בבית של מישהו לא מוכר. נדחסים, בנות, בנים. בקבוקים עומדים בכמויות על השיש וסיגריות על הריצפה. הפעם באמת לא אכפת לי.
אני מחייכת לכיוון אופיר ומרגישה שאני משוחררת פתאום.
"למה את מחייכת?" הוא שואל בתמיהה.
פתאום יש לי דחף מוזר כזה להתקרב אליו וזה בדיוק מה שאני עושה. השפתיים שלו על שלי אחרי שניות אחדות. וכשאנחנו מתנתקים, אף אחד לא אומר מילה.
"ספונטנית את." הוא אומר וצוחק.
"לפעמים."