פגשתי אותו במסעדה

השקיעה.
לעולם לא אשכח את הצבע שהיה לה באותו יום. הכתום העמוק עם נגיעות הצהוב השאיר לי זיכרון מתוק מאותו יום. היום שבו פגשתי אותו.

זה התחיל בצהרי היום. אני טיילתי לי בטיילת, עוברת בין חנות לחנות, יושבת ושותה קפה, שגרה. כמו כל יום. בדיוק כשעמדתי לצאת מין המסעדה, ראיתי אותו. הוא היה נאה ויפה. עיניו לא היו כחולות כמו בסיפורי האגדות, אך צבעם החום היה שובה. שערו השחור היה קצר והוא ישב לבד מול מחשב קטן . אני לא יודעת למה הסתקרנתי בכלל מנוכחותו, הרי יש מלא אנשים במסעדה. יצאתי והמשכתי בדרכי.
חזרתי לביתי להניח את שקיות הקניות ויצאתי שוב. הזמן בינתיים עבר מהר והחלטתי לעצור לנוח בחוף הים. אני אוהבת לשבת פה, להקשיב לקריאות השחפים, לרעש הגלים המתנפצים על המזח, לשמוע את קריאת הצופר של אוניה הנכנסת למעגן. זה הרגיע אותי, כל זה. פתחתי את הסל הקטן שהבאתי איתי. אני בטח נראית מגוחכת, אישה בת 28 יושבת לבד על החוף המלא בזוגות אוהבים. לקחתי לי סנדוויץ' שהכנתי והתחלתי לאכול כשלפתע התיישב מישהו לידי. בהתחלה ניסיתי להתעלם אך הסקרנות לדעת מי זה גברה עליי ושלחתי מבט חטוף לעברו. התפלאתי כשראיתי שזה אותו איש שראיתי במסעדה. 'זה בטח צירוף מקרים,' חשבתי, 'הוא בטח לא יודע שהסתכלתי עליו'.
אני זוכרת את ההיי שהוא אמר לי, ואיך אני השבתי בחיוך.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו אז.
"רן," ענה. קולו היה עדין ומתגלגל. "ושמך?" שאל והטה את ראשו הצידה.
"שיר," אמרתי, בדיוק באותו רגע עברו לידנו ילדים עם דלי מלא מים והשפריצו עלינו בטעות. אני זוכרת איך צחקנו ואת ה"סליחה" המהירה שצעקו לעברינו. למזלי, סל האוכל שלי היה סגור ואטום כך שהוא לא נרטב, אך בגדיי ושערי נרטבו. לא היה לי מגבת או בגדים להחלפה כי לא חשבתי לבוא לשחות. אני זוכרת איך ידיו הניחו על שערי את המגבת שהייתה בתיקו. הרמתי את ראשי. עינינו נפגשו. על פניו היה חיוך קל.
"למה באת לפה? איך אתה יודע מי אני?" חשבתי שעם כבר הוא פה, אז אני יכולה לנצל את הזמן ולהכיר אותו.
"ראיתי אותך במסעדה," הוא אמר והעביר את המגבת בשערי, מייבש אותו. "שכחת את זה." הוא הוציא מתיקו יומן גדול עשוי מעור בצבע חום. זה היה היומן שלי! אני מקווה ש-
"אל תדאגי," אמר בחיוך והשתהה קצת. "אני לא קראתי אותו." לקחתי את היומן מידו והנחתי אותו לידי. הוא לקח את המגבת, הכניס אותה חזרה לתיקו, נעמד ואמר, "אני צריך ללכת. היה נעים לדבר איתך, שיר". הוא התחיל ללכת. שתקתי במשך כמה דקות ואז קראתי אחריו, "היה נעים גם לי, רן." חיוך קטן עלה על שפתיי. הוא היה בחור נחמד. ישבתי בשתיקה וגמרתי את האוכל שלי…

עברה שנה מאז שראיתי אותו. משום מה, פשוט לא הצלחתי לשכוח ממנו. פניו המחייכות תמיד הופיעו בחלומי, כאילו מנסות להעביר לי מסר. לא חשבתי שאני אוכל להתגעגע ככה למישהו, ועוד למישהו שאני מכירה רק משתי דקות של שיחה. מה אם יש לו חברה? מה אם הוא נשוי?
הרמתי את ראשי מהמחשב שנח מולי. המשרד הקטן שסידרתי לי בביתי היה נוח, אבל הוא היה עמוס נורא. דפים וקלסרים נחו על כל שטח פנוי שהיה. לפעמים זה היה אפילו מסובך למצוא את הדלת. כמובן שכשחזרתי הביתה באותו יום, לא פספסתי אפילו דקה וישר כתבתי עליו ביומני. על הפגישה הקסומה הזאת, שהעבירה רטט בליבי, שגרמה לי לחשוב לראשונה על מישהו.
לא היה לי את מספר הטלפון שלו או את הכתובת כך שלא יכולתי ליצור קשר איתו, אבל האמנתי שעוד יגיע היום שבו אני אפגוש אותו שוב.
הבוס שלי התקשר אליי. הוא אמר לי שיש לי להגיש את הדו"ח עד מחר, שלא השכח. הוא סמך עליי בעיניים עצומות אבל בכל זאת טרח להזכיר לי דברים מידי פעם. עצמתי את עיניי לדקה, והמשכתי לכתוב את הדו"ח.

יום ראשון. היום שחיכיתי לו. זה היה יום ההולדת שלי, רק שלא היה לי עם מי לחגוג אותו. עשיתי את דרכי אל בית הקפה האהוב עלי והזמנתי לי עוגת שוקולד קטנה ונס הפוך, כמו כל שנה. המלצרית, שכבר הכירה אותי עקב הגעתי לשם כל שנה, הוסיפה לי זיקוק קטן.
השעה הייתה תשע וחצי כששלחתי את הדו"ח לבוס שלי, ועכשיו לא היה לי מה לעשות. יצאתי מבית הקפה, אמרתי בוקר טוב לנועה, מוכרת הפרחים, לשמעון, מוכר הדגים, והלכתי לביתי.
השעה הייתה עכשיו שתיים עשרה בצהריים, ושום טלפון עם ברכת "מזל טוב" צלצל. באיטיות קמתי מהמיטה, התלבשתי בשמלת לילך קצרה וקלילה ויצאתי החוצה אל החוף.

פרסתי מגבת על החול הרך ונשכבתי עליה. השמש החזקה סנוורה אותי, אז הטלתי צל על עיניי בזמן שהסתכלתי על השמיים שהתחילו לשנות את צבעם מהכחול החלש לצבעי השקיעה. כשפקחתי את עיניי שוב, היו השמיים צבועים לגמרי בכתום. 'ואוו, כנראה נרדמתי', חשבתי בעודי מסתכלת בשעון שעל ידי. השעון הראה שהשעה עכשיו עשרה לחמש. מזל שנרדמתי במקום מרוחק יחסית מהמעגן כך שלא שמו לב לכך.
בדיוק כשכבר כמעט נעמדתי לגמרי, שמעתי קול קורא מאחוריי.
"הי, התעוררת". זה היה קול גברי. לרגע קפאתי על מקומי. משהו בקול הזה היה נשמע לי מוכר. הנימה העדינה והמתגלגלת, שמעתי אותה אצל … רן. לא יכול להיות! הכרחתי את גופי להסתובב ונדהמתי ממה שראיתי. מולי עמד רן, רק בגרסא הבוגרת יותר. הוא היה יותר גבוה מהפעם האחרונה –והראשונה- שראיתי אותו; שערו הקצר הגיע עכשיו עד אמצע צווארו; בעיניו היה את אותו ניצוץ שבעבר והוא היה רזה יותר, אבל לא יותר מידיי. דרך חולצתו היה אפשר לראות את בטנו השרירית.
"היי, שיר," אמר ולקח את ידי. הוא הוביל אותי החוצה מין החצי מערה הזאת שהייתי בה. מראה הגלים הנעים לפנינו גרם לי לחייך חיוך לא מוסבר.
"רן, מה.. מה אתה עושה פה?" אמרתי ובלעתי את רוקי. גופי עדיין היה עייף, לכן התיישבתי על אבן קרובה.
"מאז אותו יום לא הצלחתי לשכוח אותך. את הצחוק שלך. חשבתי שלא אראה אותך יותר, אבל היום, היום ראיתי אותך יוצאת מהמסעדה ההיא. עקבתי אחרייך כי רציתי לדבר איתך אבל נעלמת לי." הוא הביט בגלים הנעים, ואז פניי. הרגשתי איך מבטו חוקר את פניי, חורט אותם בזיכרונו בעודו מתיישב לידי, עדיין אוחז בידי.
"אבל איך מצאת אותי? אני חשבתי שאולי בכלל שכחת ממני…" אמרתי לו.
"כשקמתי היום בבוקר הייתה לי הרגשה שהיום הולך לקרות משהו, ואז ראיתי אותך. אחרי שאיבדתי אותך שאלתי אנשים עם הם ראו אישה יפה עוברת פה, מישהי שקוראים לה שיר והם אמרו שכן. הם כיוונו אותי אלייך." אמר וצחקק מעט.
"אתה אוהב לצחוק, אה?" אמרתי לו והוא, כצפוי, צחק.
"אומרים שזה טוב, לא?" שתיקה שררה בנינו. היה כיף שוב לדבר איתו ככה, למרות שאני לא יודעת עליו דבר, פרט לשמו.
"אז, לא הסברת לי עדיין למה חיפשת אותי?" שאלתי נשמעה כל כך עלובה באותו רגע, שהתחרטתי ששאלתי אותה בכלל, כאילו, למי אכפת? סוף סוף את פוגשת את מי שכבר שנה רצית לראות.
היינו עכשיו ממש קרובים למים. יכולתי להרגיש את מגעם דרך נעליי.
הוא הסתכל עליי ומבט שובב עבר בעיניו. לפני שהספקתי להגיב, ידו דחפה אותי בעדינות אל תוך המים, ואני, ללא יכולת שליטה על גופי, נפלתי לבפנים כשאני מצחקקת בהנאה. השפרצתי עליו מים ושמתי לב שהוא לא מתכוון להתחמק מהם אפילו. המים ניתצו על פניו. הוא היה כל כך יפה ככה, כשמים מטפטפים משערו ואור הדמדומים מאחוריו.
"כי רציתי להגיד לך משהו," אמר בתגובה לשאלתי. "אני חושב שמאז אותו יום, אותו רגע ששמעתי את הצחוק שלך, אני חושב שהתאהבתי בך." הוא נכנס אל המים והתקרב אליי. נשמתי כמה נשימות עמוקות והבטתי בפניו. שפתיו החמות נגעו בשפתיי לנשיקה קצרה. החיוך שלו היה הדבר הבא שראיתי; הרגשתי שזה היה מעשה נכון להכיר אותו, להתאהב בו; הרגשתי שלמרות פגשתנו הקצרה, אני יודעת עליו הכל.
השקיעה הייתה מאחוריי, ואני הייתי מחובקת איתו, עם האיש שפגשתי במסעדה