הדור האפל-פרק 12

'נערה שמכבדת את עצמה תזכור את פרי עמלם של אבות האיגוד, תתייחס בכבוד למשטר וחוקיו, לא תעבור עליהם.' (כללי הכבוד, משפט 6, סעיף ג'.)
הכלל הזה תמיד חיזק אותי בצעירותי, הוא תמיד עודד אותי להמשיך ולקיים את כללי הכבוד. כשבגרתי והתחלתי לפעול בתנועה, הכלל הזה המשיך ללוות אותי אבל ללא החלק האחרון, את חוקיו של האיגוד איני מקיימת כי הם לא מקיימים את הכלל הזה, הם הורסים ומשחיתים את פרי עמלם של אבות האיגוד שרצו עולם של שלום וטוב והאיגוד עושה את ההפך.

הרגשתי כאב קטן בכתף, כל מה שיכולתי היה להיצמד לוויל לפני שהתעלפתי. התעוררתי קשורה למיטה בתוך חדר קטן מסויד בלבן, מהחלון ראיתי שיום עכשיו. ניסיתי להתרומם והצלחתי רק טיפה אבל זה הספיק לי כדי לראות שאני לא לבד בחדר, ליד המיטה שעליה שכבתי ישבה נערה צעירה, בערך בת גילי ונראתה רדומה למדיי. "מה זה המקום הזה?" חשבתי בקול וציפיתי לראות איך הנערה תגיב אבל היא נשארה רדומה. "איפה אני?" ניסיתי עוד פעם, עכשיו קצת יותר בקול, זה עדיין לא עזר."מישהו מוכן לענות לי?" עכשיו כבר כמעט צעקתי. הנערה התנערה קצת ופקחה את ענייה, כשפגשה את מבטי היא נבהלה וניסתה ללכת אחורה אבל בגלל שהיא ישבה על כיסא הכיסא חרק על הרצפה בקול צורם ונעצר אחרי כמה סנטימטרים. "אח, זה ממש כאב לי," אמרתי והיא חייכה חיוך קלוש. "את יודעת מה עוד כואב לי?" שאלתי אותה והיא הביטה בי בשאלה, "זה שאני קשורה למיטה," אמרתי והראיתי בראש על החבלים שחיברו אותי למסגרת המיטה. היא הנהנה וניגשה אל הדלת של אותו החדר, נעלה אותה ולחצה על כפתור סגול שהיה לידה. אחר כך היא ניגשה אליי והתחילה להתיר את הקשרים, כל חבל שנפל גרם לי להרגיש יותר טוב. כשהיא סיימה להתיר את כל החבלים התיישבתי על המיטה ושפשפתי את פרקי הידיים שלי כדי להעביר את הכאב מהחבלים. "מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה, היא הביטה בי במבט אומלל ולא ענתה. "מי אתם? איפה אני?" המשכתי, אבל היא לא השיבה, רק המשיכה להביט בעניי באותו מבט אומלל. "את יכולה בכלל לדבר?" שאלתי, היא הביטה בי והנידה בראשה באיטיות, היא לא יכלה לדבר. הנערה התיישבה על המיטה ליידי והתחילה להתיר את הצמה שבה היה קלוע שערי כשיצאתי מהמקלט, האצבעות העדינות עברו בשערי וסרקו אותו, אחר כך היא הוציאה ממגרה מברשת והתחילה להבריש אותו בעדינות, הנגיעות הקלות שלה בשערי גרמו לי לחזור לילדותי, כשאמא שלי ישבה והברישה את שערי ושרה לי "כתומה שלי, אין בעולם שער שידמה לך, אין בעולם ילדה שתדמה לך, את אחת ויחידה שלי." פתאום מצאתי את עצמי שרה את השיר הזה בשקט ודמעות עלו בעניי, התגעגעתי אליה ואל כולם, רציתי לראות אותה ואת דיינה ואת ג'ון ואת ליאה ואת פרד הג'ינג'י ואת ליסה ואפילו את אבא. הנערה סיימה להבריש את שערי והתחילה לקלוע אותו לשתי צמות.
"מה קורה כאן?" שאל קול מפתח החדר. הרמתי את עניי וראיתי גבר צעיר יחסית, בן 23 בערך עם שיער בלונדיני קצר ועניים תכולות בהירות." הנערה קמה מהמיטה ונעמדה לצידי עם פנים מושפלות, הגבר העיף בה מבט וחייך חיוך קטן, את יודעת את הכללים," הוא אמר לנערה והיא הנהנה והמשיכה להשפיל את מבטה. "תלכי עכשיו למשרד שלי ותחכי לי שם," הוא הוסיף ונפנה אליי, הנערה יצאה מהחדר במהירות וסגרה אחריה את הדלת. "את יודעת מי אני?" שאל הגבר והתיישב על הכיסא שהנערה ישבה עליו קודם. הנדתי בראשי והוא חייך, "אני הוא המדען, אני המנהל העליון של כל המקום הזה, את יודעת מה זה המקום הזה?" הנדתי בראשי שנית והוא צחק צחוק מתגלגל, "אולי תעני כמו בן אדם ולא כמו תשתקי כמו כל השתוקות כאן?" הוא שאל והרצין. לאט לאט התחברו לי פיסות המידע לתוך פאזל אחד גדול, המדען הזה הוא איש חשוב מאוד כי הוא המנהל העליון, המקום הזה שייך לאיגוד לפי הסמל שעל החלוק של המדען, אם למנהל העליון של המקום הזה קוראים מדען אז המקום הזה הוא מעבדה, אם המקום הזה הוא מעבדה והוא שייך לאיגוד הרי זה השטח האפור ואם זה השטח האפור אז אני בצרות צרורות!!! "את יודעת למה את כאן?" הוא שאל וקרב את הכיסא למיטה. החלטתי לשחק איתו, אם אני כבר בתוך הצרות האלה, למה שאני לא אהנה קצת? הנדתי פעם נוספת בראשי. בדיוק באותו הרגע נזכרתי בוויל, "איפה וויל?" שאלתי בלחץ. המדען חייך וליטף את זרועי, ניסיתי למשוך את בזרוע מתחת לידו אבל הוא תפס אותה ומשך אותה אליו, עניי פגשו את עניו הבהירות שנצצו בשעשוע, "את זה את לא יודעת, אני לא אהרוס את המצב הקיים," הוא לחש, עזב את זרועי ויצא מהחדר, הדלת נסגרה וננעלה אוטומטית, ניסיתי לצאת אחריו אבל לא יכולתי, הייתי כלואה בחדר הזוועתי הזה.