קצת שנאת אהבה 1D – פרק 12

***נקודת המבט של הארי***

ליאם ישב בשקט ליידי בזמן שנהגתי לראיון בוקר שיש לנו. היינו רק שנינו במכונית ושאר הבנים מגיעים למקום בנפרד, והיינו יותר מדי שקועים במחשבות בכדי להתחיל שיחה. הייתי עדיין מאוד עייף מהלילה הקודם ולא יכולתי לישון במיוחד בגלל שחשבתי על צ'לסיה. חוץ מזה גם הייתי צריך לטפל בזאיין השיכור אתמול בלילה אחרי שלקחתי אותו הביתה. הוא היה לגמרי מחוץ לעניינים, אבל הייתי שמח בגלל שככה הוא בקושי שמע את כל מה שאמרתי על צ'לסיה. הוא אפילו הכריח אותי להחליף לו את הבגדים כשהגענו הביתה והתחיל ללכת מסביב לבית כמו כלב. זה היה מוזר אבל ייחודי לזאיין כשהוא נהיה שיכור.

תהיתי למה ליאם היה כל כך שקוע במחשבות אבל הוא בחר להתעלם מהתהיות שלי. אחרי כמה דקות של שקט ליאם שאל: "אתה יכול לעצור בסטארבאקס? אני חושב ששנינו זקוקים לקפה כדי להתעורר קצת!". הנהנתי, פונה בפניה. היה שם סטארבאקס מסביב לפינה אבל עברתי אותו כדי להגיע לחנות סטארבאקס הבאה בגלל ששם עובדת צ'לסיה וקיוויתי לראות אותה.

"אחי… הרגע עברת את סטארבאקס" ליאם אמר עם מבט מבולבל על הפנים.

"הו.. באמת?" שיחקתי את עצמי כאילו זה היה בטעות וניפנפתי את הנושא, "לא ראיתי אותו, אני מניח שפשוט נצטרך לעצור בחנות הבאה שתחלוף לידנו". נתתי לו חיוך מהיר מזוייף בידיעה שהחנות הבאה שתחלוף לידנו תהיה אותה אחת בה צ'לסיה עובדת, אבל יכולתי לראות בהבעה שלו שהוא ידע שמשהו חשוד הולך כאן.

חניתי את המכונית מחוץ לסטארבאקס ואמרתי לליאם שאני אזמין לשנינו, בזמן שהוא יכול פשוט לחכות במכונית. "יהיו לנו פחות סיכויים להזדהות על ידי מעריצים בדרך הזאת" אמרתי לו בתור תירוץ, אבל פשוט באמת רק רציתי לראות את צ'לסיה ולדבר איתה לדקה. רציתי לדעת למה היא עזבה בכל כך פזיזות אתמול בלילה בלי להגיד לאף אחד מאיתנו. בטוח יש איזשהי סיבה, ורציתי לדעת מהי.

נכנסתי לתוך סטארבאקס, והסתכלתי מסביב כדי לנסות לראות איפה היא הייתה אבל לא יכול למצוא אותה בשום מקום. נהדר! חשבתי בעצבנות, בפעם היחידה הזאת בה אני רוצה לראות אותה היא לא עובדת. עשיתי את הדרך שלי את הקופה במטרה לקחת את ההזמנה שלנו ולעזוב, אבל זיהיתי את הבחור שעמד בצד השני של הדלפק וחייכתי לעצמי. זה היה הידיד של צ'לסיה. הסתכלתי אל תג השם שלו, בגלל שלא זכרתי את השם שלו, ושאלתי "היי אדריאן. איך הולך?" ניסיתי להתחיל שיחה ידידותית לפני שאשאל אותו על צ'לסיה כדי שלא אראה נואש.

הוא הסתכל הרחק למעלה מהקופה אלי עם חיוך ענק מרוח על כל הפרצוף שלו. "שלום הארי!" הוא ברך אותי עם טון מתרגש. "הכל מעולה עכשיו כשאתה כאן!" כשהוא דיבר יכולתי לראות שהעיניים שלו נודדות על הפנים שלי, לוקח כל רגע נתון להסתכל על הבמטים שלי. הרגשתי קצת לא בנוח תחת המבטים החזקים שלו והתגובה שלו אז הגעתי ישר אל הנקודה.

"אמ… אתה יודע אם יש איזשהו סיכוי שצ'לסיה פה?" אדראין הרים גבה אחת עם מבט שובב בעיניים שלו שהזכירו לי את של לואי. גירדתי את המאחורה של הצוואר שלי והסתכלתי מסביב, מנסה לגרום לזה להראות כמו לא עניין רציני.

"כןן, היא פה מאחור" הוא הצביע אל הדלת שמובילה אל המאחור של חנות הקפה ואמרתי לו תודה לפני שהלכתי לכיוונה.

נתתי לעצמי להיכנס לתוך החדר הקטן. צ'לסיה היתה עם הגב אלי בזמן שהיא נאבקת עם קופסא גדולה, מנסה להרים אותה מספיק גובה כדי להניח אותה על המדף. בלי לחשוב, הלכתי לכיוונה ועזרתי לה. "תודה!" היא אמרה, היא הסתובבה אלי מחויכת אבל החיוך שלה התעקם מעט כשהיא ראתה אותי. הסתכלתי לתוך העיניים הירוקות-אפורות שלה והבחנתי כמה יפות הן. ידעתי שכבר אמרתי לה את זה, אבל הפעם הן נראו אפילו יותר מדהימות. היא הסתכלה בחזרה אל העיניים שלי ומעכה את הגבות שלה ביחד, כאילו שהיא חושבת על משהו. הפנים שלנו היו סנטימטר אחד בלבד אחד מהשני וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה היא נראתה יפייפיה אפילו בלי שום איפור או בגדים יפים – רק בבגדי העבודה שלה. אחרי כמה שניות של שקט היא טיהרה את המחשבות ולקחה צעד אחד אחורה, מניחה כמה מרחק ביננו, "מה אתה עושה כאן?"

החלטתי להתעלם מהשאלה שלה ועניתי לה עם שאלה אחת משלי. "למה עזבת בכל כך פתאומיות אתמול בלילה?"

"אני מופתעת שבכלל שמת לב, נראת דיי עסוק שם עם הילדונת הבלונדינית". קימטתי את המצח, לא מבין על מה היא מדברת בהתחלה, ואז נזכרתי במעריצה המשוגעת. צ'לסיה מקנאה? לא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך לעצמי כשהיא חזרה והמשיכה את העבודה שלה בלהניח דברים על המדפים.

"האם אני שומע קינאה?" שאלתי אותה, והיא במהירות הזעיפה מבט בחזרה אלי.

"לא" היא אמרה בתוקפנות.

התעלמתי מההתכחשות שלה וצעדתי לכיוונה ככה שהפנים שלנו היו רק במרחק סנטימר אחד מהשני. "את מקווה שזאת היית את שמנשקת אותי?" שאלתי והרגשתי את החיוך שלי נהיה יותר ויותר גדול כשהיא הסמיקה, להביך אותה ולגרום לה לאי נוחות היה פשוט כיף!

"אתה כל כך מלא בעצמך" היא אמרה ויכולתי לדעת שהיא מנסה להישאר רגועה ולהשמע בטוחה ויציבה. הקסם שלי סוף סוף עובד עליה! חשבתי והרגשתי לגמרי שמח עם העובדות.

נשענתי קרוב יותר אליה ככה שהשפתיים שלנו כמעט התחכחו אחת עם השנייה. הסתכלתי למעלה אל העיניים שלה והן היו מכוונות בחזרה אלי. "אולי. אבל זה לא משנה את העובדה שאת רוצה לנשק אותי". לחשתי לה, כמעט כנגד השפתיים שלה והלב שלי דפק מהר. זהו זה!
היא סגרה את העיניים שלה, סומכת עלי לתפוס את השפתיים המשוחררות שלה עם שלי. סגרתי את העיניים שלי גם, רוצה להרגיש את השפתיים המלאות שלה כנגד שלי, נשענתי קדימה אבל במהרה פתחתי את העיניים שלי כי כשנשענתי קדימה כל מה שהרגשתי היה אוויר.

צ'לסיה לקחה צעד אחורה, והפעם היא הייתה זאת שחייכה. "נפלת בפח סטיילס, ולפחות אני יודעת משהו אחד עכשיו. אני לא רוצה לנשק אותך, אבל זה ועוד איך נראה ש-אתה- רוצה לנשק -אותי-" היא אמרה נשמעת משועשעת.

למרות שכנראה הייתי אמור להיות מעוצבן על כך שהיא דחתה אותי (שוב), מצאתי את עצמי מחייך בחזרה אליה. "עכשיו, עכשיו אל תשקרי לעצמך צ'לסיה! שנינו יודעים שאת רוצה לנשק אותי מהיום הראשון שניתקענו אחד בשנייה." אמרתי לה וחייכתי, מנסה לשחק את עצמי רגוע.

היא רק חיכה בחזרה אלי, "תמשיך לחלום הארי, אבל לפחות עכשיו אני יודעת שזה נכון במקרה שלך. אתה רוצה לנשק אותי"

אני עדיין נשארתי באותה הבעת פנים שלי ומנסה לשחק את עצמי כאילו זה לא עניין כזה גדול, אפילו שידעתי שכל מה שאני רוצה זה למשוך אותה לכיווני ולנשק אותה עד שלא אוכל לנשום יותר, "אוקיי, תפסת אותי! אני רוצה לנשק אותך!, אבל ככה גם כל נער נורמאלי אחר. אני מתכוון ברצינות, את לגמרי מדהימה!" הגבתי בחזרה עם חיוך ענק וידעתי שהפכתי את השולחן פה. הפנים שלה היו אדומות כמו עגביה ויכולתי לדעת שהיא ניסתה שלא לחייך ועזבתי את החדר לפני שהיא יכלה להגיד משהו בחזרה.

יצאתי החוצה מסטארבאקס עם חיוך מטופש על הפנים כשנכנסתי למכונית. יושב שם ומחייך לעצמי. "איפה הקפה, חבר?" ליאם שאל כשישבתי מאחורי הגה המכונית, עדיין עם החיוך הטיפשי על הפנים שלי שלא עזב אותי כשצ'לסיה הייתה בסביבה.

הבנתי פתאום שלגמרי שכחתי לקנות לנו קפה ופניתי לליאם עם מבט מתנצל. "שיט! שכחתי לקנות אותם…" אמרתי לו. "מצטער".

"הוו אלוהים הארי. מה עשיתי שם כל כך הרבה זמן אם 'שכחת' לקנות את הקפה?!" הוא שאל, אבל הוא לא כעס הוא רק התגרה בי על ששכחתי את הדבר היחיד שהייתי צריך להשיג.

"אממ… יכול להיות שנתקלתי במישהי…" אמרתי, לא רציתי להתנהג כאילו זה היה ביג דיל.

"מי?" הוא נראה חושד בי אבל אז ההבעה שלו פתאום השתנתה למבט מבין. "חכה שנייה, זאת הייתה צ'לסיה, נכון?" הוא הרים גבה וחייך חיוך קטן.

העמדתי פנים כאילו לא זכרתי מי זאת צ'לסיה ושאלתי אותו, "צ'לסיה? מי זאת? אה אתה מתכוון לנערה שיצאה איתנו אתמול בלילה?" ליאם לא היה נראה שקנה את העמדת הפנים הזאת בכלל. "כן אני חושב שזאת הייתה היא, אבל אהא שיהיה." המשכתי ועדיין היה לי חיוך ענק על הפנים אבל ליאם החליט לעזוב אותי לבדי לגבי זה, אחרי תגובה אחת אחרונה.

"בנאדם, אתה כל כך מחבב אותה" הוא אמר. בחרתי להתעלם ממנו בגלל שעדיין לא באמת ידעתי אם אני מתחיל לחבב אותה או לא.

*

ישבתי בנוח על הספה הארוכה עם שאר הבנים, אבל אפילו שהייתי עם הפנים אל המראיינת לא הקשבתי למילה ממה שהיא אמרה. במחשבות שלי, ה'כמעט-נשיקה' עם צ'לסיה חזרה על עצמה שוב ושוב. הדבר היחיד מעבר לזה שהצלחתי לחשוב עליו היה כמה רציתי לנשק אותה, וכמה מאוכזב הייתי כשראיתי שהיא לקחה צעד אחורה. לא יכולתי לעצור את עצמי מלתהות אם סטוץ של לילה אחד זה כל מה שרציתי ממנה יותר. אני יודע שהיא שווה ושזה כל מה שמשך אותי אליה בהתחלה, אבל היא התגלתה גם כמצחיקה ועצמאית ובצורה מוזרה אהבתי את זה. לא. חשבתי, הידלקות מובילה ללהיפגע.

מוקדם יותר שכחתי כמה בקלות היא יכולה לדחות אותי, ואני פשוט נכנעתי לצורך שלי לנשק אותה. ואפילו כמה שהיא מכחישה את זה, אני יכול להגיד שהיא רצתה לנשק אותי גם, ואני בטוח שאני אצליח לגרום לה להודות בזה. אעח! למה אני כל כך מגזים עם הסיטואציה הזאת? חשבתי, אני נהפך לבחורה! החלטתי שאני חייב להתחיל להבין את כל העניין הזה, לפני שאשתגע. אני הולך לעשות משהו עם הסיטואציה הזאת ואני צריך לברר אם אני באמת מחבב אותה. מהר.

כשלקחתי את עצמי לתוך המחשבות הרגשתי טפיחה על הגב. הסתכלתי ללמעלה אל לואי והנהנתי לכיוון המראיינת. "הא?" שאלתי והרגשתי קצת אבוד.

"האם יש מישהי מיוחדת בחיים שלך כרגע?" המראיינת שאלה אותי ומוסרת לי את המיקרופון כדי שאוכל לענות ולהשמע על ידי הרמקולים שבאולם.

"אממ… יש את הנערה הזאת," התחלתי, חושב על המלצרית השווה של סטארבאקס שמסבכת לי את החיים. עדיין הייתי לגמרי בהלם מהמחשבות שלא שמתי לב בכלל למה שקורה מסביבי. "היא דיי מיוחדת לי, אבל אני חושב שהיא רק רואה אותי רק בתור ילד קטן שצריך עזרה מיוחדת."

כמה בנות באולם צחקו על ההצהרה שלי, בזמן שכמה אחרים נראו בשוק, והרגע הבנתי את מה שאמרתי. בציבור. בראיון. אפילו שהוא לא בשידור חי וישודר בעוד כמה שבועות, ידעתי שהם לא יורידו את זה בעריכה. האם צ'לסיה מיוחדת לי? אני באמת חושב ככה? טוב… זה הולך להיות מעניין, חשבתי לעצמי.