מכתב לאהובה

".. לטייל על החוף – כך הוא אמר.
ציפור ועוד ציפור – משק כנפיים שלא נגמר.
רואה אני את העולם מנקודת מבט נמוכה – לא, זה לא בגלל שאני שוכב על האדמה.
ענני המרום זזים להם לאט – כמו קרחונים לבנים השטים על מים.
את געגועי ואת מסעותיי לא אוכל לתאר – כי רבים הם ויופיים של הבקעות עד אין סוף…"

הוא סיים לקרוא את מכתבו. מכתב שלקח לו שלושה דפים מלאים; כל כך מלאים עד שאי אפשר להכניס ולו מילה אחת יותר. הוא רצה לשלוח לה אותו עכשיו כדי לחסוך ממנה את הגעגועים אך לא היה יכול.
למעשה, יתכן ולעולם לא יוכל לשלוח לה אותו, לא כשאתה אדם הנודד לבד בלי שום יכולת לתקשר עם איש.
חוץ ממכתבים.
ליבו… ליבו נקרע מבפנים כשהוא חושב עליה, על פניה היפות, על קולה הרך והמרגיע, על ידיה העדינות…
הוא רוצה לחזור אך אוסר זאת על עצמו בכל ליבו. לא. אסור לה לראותו יותר. מצבו היה רע. בריאותו רק החמירה. הוא לא רצה להעמיס עליה את סבלו.
הוא דיבר עם הרופא והוא עצמו אמר לו שזה סופי, הוא לא ישרוד הרבה זמן, לכן עדיף לשחרר אותה.
כמו ילד קטן הוא התיישב על צד השביל והתייפח. התייפח על האהובה שלא יראה יותר, שליבה בוודאי ישבה על ידי מישהו אחר.
הוא קם והמשיך אך הדמעות לא עצרו. הם המשיכו לטפטף על לחייו, ומשם זולגות להם אל הקרקע.
הוא עוד זוכר את היום שבו הוא יצא באור ראשון של בוקר מביתם, כשתיקו על גבו ובו מספר קטן של חפצים, בעיקר חפצים משותפים שלהם. הוא השאיר לה מכתב קטן על שולחן הבוקר ובו רשם כך:
"שולמית יקירתי,
את בוודאי תוהה למה את קוראת את זה, ולמה אני איני בבית יותר.
לא, זה לא בגלל שיצאתי מוקדם כמו מידי פעם, אלא בגלל שהבנתי שאין ברירה.
אני אוהב אותך שולמית שלי, אוהב בכל ליבי – ואת בוודאי יודעת כמה. את יודעת שמצבי לא כבעבר ומספר הבדיקות שעברתי רק גדל וגדל…
הרופא אמר זאת, זמני לא יימשך הרבה, ובגלל זה מוטב שלא תראי אותי יותר, כדי שהכאב לא יהיה גדול. כדי שאחרי זה את תוכלי להמשיך בחיים.
את יודעת שאני לא רוצה שתהיי עצובה, אך זה המצב, אין ברירה.
אני אשלח עוד מכתב אחרון, כשארגיש שסופי קרב; כדי שתוכלי לדעת מתי את תהיי משוחררת ממני למישהו אחר.
שולמית שלי, אל תבכי, אולי עוד יתרחש לנו נס ואני אשוב אלייך.
לקחתי איתי כמה דברים שיזכירו לי אותך בזמנים קשים אלו-" פה הדף היה רטוב מדמעותיו והוא זכר שבחלק הזה שמע אותה קוראת לו, אולי מתוך שינה.
"-אוהב וזוכר תמיד, דני שלך."

הוא היה גרוע במכתבים ולכן תמיד נתן לה לכתוב את הברכות לימי ההולדת של חבריהם, אף על פי שהיא תמיד אמרה שהוא משורר מעולה ושאינו צריך להילחץ מתגובתם של אחרים.
הוא הגיע לבית הקטן בו הוא גר. הוא היה עלוב ומוזנח – שונה לחלוטין מביתו שלו עם שולמית.
שולמית…
הוא בדיוק עמד להיכנס לבית כשהרגיש את ההתקף בא. הוא חדר לו עמוק לעצמות והרעיד את פעימות ליבו. דני ניסה להיאחז במעקה העץ אך לא הספיק לאחוז בו ונפל.
הנפילה רק הכאיבה לו יותר וגרמה לו לאבד את היכולת שלו לעמוד שוב.
למה עכשיו? חשב בעצב וכאב. המכתב עוד אצלו ולא נשלח אליה. הוא עצם את עיניו וניסה להחניק זעקת כאב כשהרגיש את ההתקף מכה בו שוב.
בשבריר הכוח האחרון שלו הוא הוציא את המכתב מכיסו. מזל שהשם והכתובת היו רשומים עליו. הוא כבר השלים עם מותו מזמן, אך בהחלט לא חשב שככה יהיה.
הוא שכב שם דומם, מחכה לנשמתו שתפרח וקיווה בכל ליבו, שמישהו ימצא אותו ויראה את המכתב.

~כמה זמן אחרי זה~

הקבורה של האיש היתה שקטה. בעיקר שקטה.
אולי היה זה בגלל שאיש לא זיהה אותו -ולכן לא ידעו שהוא גר שם ביניהם- ואולי בגלל שהיא עברה מהר, אך לא היתה היא כך בשבילו.
צבי-בן שמעון, זה היה שמו. שמו של האיש שמצא אותו מת על מפתן בית, כנראה ביתו, הוא שיער אחרי זמן מה.
הוא עבר שם במקרה -כי היה זה אזור נידח שאיש כמעט אינו עובר בו- וראה אותו. הוא זירז את חבריו שיבואו מהר. כשבדק את הדופק של האיש הוא ראה פיסת נייר בידו. הוא לקח אותה ממנו בעדינות וקרא.
יותר נכון, לא האמין למה שקרא.
האיש הזה כבר מזמן ידע על מותו, אך לא מזה היה הוא מופתע.
המכתב היה ממוען לאישה, אהובתו, הבין צבי. במכתב היו פסקאות שירים שצבי מעולם לא שמע, אך הוא היה יכול לשמוע מנגינה מתנגנת לה במוחו כשקרא אותם. האיש היה חכם. הוא העביר לה את הרפתקאותיו דרך המילים, את אהבתו, את סליחתו.
הוא הפך את המכתב וראה כתובת ושם רשומים. צבי האמין שהאיש היה רוצה שזה יגיע אליה, גם אם דרך אדם זר.
כבר באותו ערב הוא ישב וכתב לה מכתב. הוא כתב בצורה הכי ברורה שלו איך מצא את האיש- דני היה שמו- ואת המכתב. איך הוא יודע את שמה.
הוא שלח לה את המכתב בבוקר שלמחרת. הוא שיער שיעבור זמן מה עד שתקבל אותו -ועד שתחזיר תשובה- כי העיירה את רחוקה מעט.
התשובה הגיעה אחרי ימים מספר, ואיתה גם האישה עצמה. עיניה היו אדומות וראו עליה שלא ישנה ולא אכלה בזמן האחרון.
האישה -שולמית- דיברה עם צבי. היא סיפרה לו את אודותיה והוא את שלו.
"הוא היה איש טוב וגאון… שיריו יפים ומעוררי השראה…" שולמית תמיד אמרה זאת על בעלה, כי זאת היתה אמת לאמיתה.
היא נשארה בעיירה שמה, קרוב לקברו. התושבים שם הסכימו לקבל אותה ואף עזרו לה והסבירו לה על המקום.
היא לא נשארה חסרת מעש, היא לקחה את השירים של אהובה ואף הצליחה להוציא אותם לספרי שירה המופצים ברחבי המדינה.
היא לעולם לא תשכח את המכתב שכתב. למעשה, גם אותו היא הדפיסה, על דף חלק ולבן, ועכשיו הוא שמור אצלה בביתה, תלוי בחדרה.
אחרי שנים של החבאה היא הסכימה להפיץ גם אותו, חלקים מועטים ממנו.
חייה היו שלווים אך תמיד מלווי כאב, בכל זאת, הוא איננו.
שולמית פתחה היום את המכתב המקורי שנכתב בכתב ידיו. היא אהבה את השורה האחרונה שבמכתב, זו הייתה שורה שתמיד היה אומר לה כשהיה יוצא למסעות מסוכנות עם חבריו, גם אם תמיד היה חוזר ואומר לה שהוא לא מבין מה היא אוהבת בה.

"והרוח על הגלים תישא את קולי אלייך, לא משנה כמה רחוק אני אהיה ממך…"