סיפורה של אליס. הקדמה

~תקראו "רציתי להוסיף" קודם~

תמיד חייתי במקום הזה. לעולם לא עזבתי. לא ידעתי מה יש מחוץ למערה ומעולם לא רציתי לדעת. החיים שחייתי היו משעממים אבל הסתדרתי. לפעמים שיחקתי עם הדמיון שלי או עם האבנים והשתמשתי בלהבות שלי כאש מחממת. אבל לא הייתי צריכה שום דבר כדי לשרוד. הכול היה שקט עד שהוא הגיע. היה זה בן אדם. יצור שמעולם לא ראיתי אך ידעתי על קיומו. הוא נכנס אל המערה ולרגע נבהלתי ולא ידעתי איך לפעול. לא זזתי רק נעצתי מבט אל תוך עיניו הכסופות. הוא היה גבוה ושיערו זהוב. הוא לא הוציא מילה מפיו הוא רק חייך והתיישב בפינה במערה. כמה ימים עברו והבן אדם לא זז. היה לי רצון עז להרוג אותו אבל התעלמתי מהרצון הזה. חשבתי עם המידע שיש לי על בני אדם. התחלתי אש עם הלהבות שלי והבטתי באיש אבל הוא לא קם. הרמתי אותו ושמתי אותו בתוך בריכת מים קטנה שמצאתי במערה. הכנסתי אותו בתוך הבריכה הקטנה עם הראש מעל המים. הוא מיצמץ ופתח את עיניו הביט סביב וחייך כשראה אותי הוא פתח את הפה שלו והזיז אותו.יוצר צלילים לא מובנים. השתמשתי במידע שלי על בני אדם והבנתי שהוא מנסה לתקשר. עם כל המידע שהיה לי ניסיתי להבין מה הוא אמר אבל לא הצלחתי. עברו כמה שבועות והבן אדם עדיין נשאר במערה הוא הצליח להשיג את הדברים שהיה צריך בשביל לשרוד. הוא לא הפריע לי ואני לא הפרעתי לו אבל שנינו לא הרגשנו לבד. זו הייתה הרגשה שמעולם לא הרגשתי. הרגשה של חמימות. רציתי כל כך להגיד לו לדבר איתו לבקש ממנו שילמד אותי את השפה שלו. אבל כיצור שונה מבני אדם לא ידעתי איך לתקשר איתו והרגשתי עצובה ובודדה.

הייתי עייפה ועצמתי את עיניי 'לא עוד' חשבתי. זה היה שונה אני הייתי שונה. הרגשתי כל מיני רגשות שמעולם לא הרגשתי. הבן אדם התקרב אליי מודהם והתחיל לצייר משהו בגיר שמצא במערה. הוא צייר עיגול גדול סביבי וסימן עליו כל מיני סימנים. זה נראה לי מוכר אך שונה. מעולם לא ראיתי דבר כזה אך במידע שלי הייתה תמונה כזאת. הוא סיים לצייר את העיגול ועמד מולי. הוא נגע באף שלי והכול הפך להיות שונה. העיגול שהוא צייר התחיל לזהור. הרוח חדרה אל המערה בכוח והסתובבה סביב שנינו. השיער של בן האדם עף ברוח וזהר. זה היה דבר שמעולם לא ראיתי . אבל זה היה דבר מדהים. התחלתי להתעייף ועצמתי את עיניי. 'החיים שלי משתנים' חשבתי.

פתחתי את עיניי לאור שמש מסנוור. לא הצלחתי להפנות את מבטי מהעיניים שהביטו בי. ומבט שחייך אליי היה זה אותו בן האדם עם העיניים הכסופות והשיער הזהוב. אבל הוא נראה גדול יותר. לא יכולתי לזוז יכולתי רק להביט אל תוך עיניו. אבל ידעתי שהיינו מחוץ למערה שחייתי בה את כל חיי. זה היה העולם שבחוץ שלא ראיתי במו עיניי עד הרגע הזה. רק הידע על מה שלא ראיתי היה לי. הבן אדם סחב אותי והלך ביער מלא עצים. עצרנו להפסקה קצרה לנוח ליד האגם אבל כשהסתכלתי אל האגם ראיתי ילדה קטנה. שיערה היה לבן כשלג ועיניה כחולות וקרות כקרח. זו הייתי אני. הגוף שלי השתנה אני בת אדם עכשיו!. אבל איך? אני רק זוכרת שהייתי נורא עייפה ובן האדם צייר סביבי עיגול שזהר ו…אולי הוא השתמש באיזה שיטה או קסם כדי להפוך אותי לבת אדם? אולי הוא עכשיו ילמד אותי איך לדבר בשפה שלו! אולי אני אוכל להבין אותו סוף סוף. רגשות חדשות מילאו אותי. התרגשתי שמחתי וציפיתי. זה היה שינוי כל כך גדול.

במשך שלושה שנים טיילנו. אבל בדרך לא ראיתי אף בן אדם. בן האדם שטייל איתי לימד אותי המון דברים כמו לדבר או תרבות ועוד כמה דברים. כשעברו להם שלושה שנים הגענו לאחוזה גדולה. בן האדם אמר בכניסה "זה הבית החדש שלך" וחייך. הוא הביט מסביב קרא בכמה שמות והמון ילדים התאספו בחדר הכניסה. הם חייכו וחיבקו את בן האדם. הוא צחק ואמר "ילדים שלי. זוהי אחותכם החדשה. התנהגו אליה יפה". הילדים הביטו אליי בביישנות וילדה אחת שאלה "מה השם שלה?". בן האדם הביט בי ואמר "נכון ידעתי ששכחתי משהו! עדיין לא נתנתי לך שם."הוא חייך "השם שלך יהיה אליס". הוא לימד אותי בעבר מה אלה שמות אבל בגלל שלא נולדתי לשום הורים בני אדם לא חשבתי שאקבל אחד. ההרגשה של החמימות התפרצה בליבי. הייתי כל כך שמחה שקיבלתי שם משלי משהו שהופך אותי לבת אדם.

"אליס אליס בואי נשחק!" ילדי בן האדם שהכרתי התרגלו אליי והזמינו אותי לשחק איתם הרבה פעמים. ולמדתי לזכור את כל השמות בעל פה. כשהזמן עבר למדתי לאהוב את כל האחים ואחיות החדשים שלי. אבל אחריי כמה ימים האיש שכל האחיות והאחים שלי קראו לו 'אבא' עזב את האחוזה בלי לומר מילה. "הוא תמיד ככה עוזב בלי להגיד כלום. זה הסוג של בן אדם הוא" אמרה לי האחות הגדולה יוקי. לא רציתי שהוא יעזוב אבל אני עכשיו לא לבד יותר. יש לי את האחים והאחיות החדשים שלי.

"הפרחים כל כך יפים" חייכתי לעצמי. חקרתי את הצמחים ביער שהיה סביבנו. כשפתאום שמעתי צרחה. רצתי מהר אל האחוזה ופתחתי את הדלת של חדר הילדים. באותו רגע ראיתי את האחות הגדולה יוקי עם סכין תקועה בליבה. היא נפלה אל הריצפה הקרה. ומסביבה היו כל שאר הילדים. שכובים על הריצפה הקרה בבריכת דם. ועמד מולי האח הכי גדול. יוקיאו. "לכי מפה מפלצת!" הוא קרא. בידו הייתה סכין מוכתמת בדם. "זה הכול אשמתך!" הוא צעק. ידעתי שאף אחד לא יתעורר עוד. פחדתי. ורגליי רעדו. התחלתי לרוץ הרחק משם. רצתי ורצתי בלי לעצור. דמעות בעיניי אבל לא הפסקתי אפילו לא לשנייה.