בתוך משולש 11

הבטתי בו..המומה..
קמתי מהספה..אל המטבח..מכינה לי,עוד ספל קפה..
כן,הייתי חייבת עוד קפה..הותרתי אותו שם,בסלון עם פה פעור.
את הקפה,שתיתי בחוף במרפסת..בלגימות.מניחה את הספל על הרצפה..מביטה למטה..
כשלפתע חשתי בגופו של אופיר..שחיבק אותי מאחור.
",מה יש יפה שלי?"שאל.."למה את עצובה?"
"אופיר.."אמרתי,מעט נרתעת מהנגיעות שלו.."אתה לא באמת,אוהב אותי..נכון?"
"את חושבת שסתם,הייתי מציע לך נישואין?אם לא הייתי אוהב אותך?"שאל.."אני לא מסוגל לישון בלילה בלי לחשוב עלייך..נעשיתי חולה אהבה."
"אתה יודע שזה כבר מזמן נגמר בינינו.."אמרתי,נועצת בליבו פיגיונות עם רעל.
"אני יודע.."נאנח.
"אני באתי הינה במטרה,לספר לך משהו.."אמרתי..הוא הבין שזה עומד להיות קשה.איין לו סיכוי.
"אני מקשיב.."ציפה למוצא פי.
"אתה מכיר את דניאל,נכון?"שאלתי..
"כן,"שאל.."מה שלומו?"
"הוא עבר תאונה.הוא מאושפז.במחלקת טראומה."סיפרתי.
"צר לי לשמוע.מסרי לו איחולי החלמה."אמר.."אבל,רגע..מה זה קשור אליו?"
"זהו..שאני והוא…"התחלתי לומר..
"כן….??"ציפה לשמוע המשך..
"התארסנו.."סיפרתי לו לבסוף..מוציאה אויר..
"אני מבין.."נאנח.."אז,מה את עושה אצלי?לכי תהיי עם בעלך לעתיד.."
"הייתי חייבת לספר לך.ואחריי שסיפרתי לך את האמת.אני מרגישה יותר טוב.יותר משוחררת."חייכתי אליו.
"אני שמח שסיפרת לי…בלי סודות יותר,זה מסבך את החיים."אמר,מבין..הוא הבין,שזהו..אין לו סיכוי..ואין לו ברירה אלא,להשלים עם המצב הקיים..שכן,נראה לי שאזדקק בעתיד לעזרתו,כידיד..לאחר הערב הזה..לא דיברנו שוב,במשך חודש..בעיקר,בגלל המבוכה..הוא היה נבוך,בגלל,הצעת הנישואין,שהתפקששה לו.עליו,לנסות את מזלו,עם,מישהי,אחרת.חשתי,מין תחושת הקלה..
זמן,מה עבר מאז..דניאל,שוחרר מביית החולים..לאחר שחל שיפור אדיר במצבו.הוא התאושש.
ערב..ישבנו,במרפסת..מדברים.
"אני כל כך שמחה שאנחנו מתחתנים.."אמרתי כשהוא..מביט בי בעיניים מזוגגות.
"בקשר לזה.."נאנח..מחבק אותי מאחור..
"מה בקשר לזה?"שאל.
"..זה מסובך..,"נאנח..
"דניאל.."פקדתי עליו.."מה אתה מסתיר ממני?"
"אימא שלי.."ענה.."היא דיי כועסת עלייך."
"עליי?מה זה קשור אלייה..אני מתחתנת איתך! לא איתה."קראתי..
"אני יודע אבל..היא איימה שהיא ואבא שלי,ינסו למנוע מאיתנו להתחתן."קרא.
"מה אנחנו..בימי הביניים?..אנחנו,רומיאו ויוליה?"שאלתי..נעצבת.
"הם פקדו עליי לנתק איתך את הקשר."קרא.
"אתה לא נער בן 16! אתה גבר!אלוהים! אני לא מאמינה שזה קורה..אנחנו לא זוג תיכוניסטים.אתה בחור בן 28,עם קריירה,ואני בת 27 עם קריירה..אנחנו לא זוג ילדים שרוצים להתחתן.."אמרתי,בדמעות.
פרצתי בבכי..נגשת הצידה.הייתי זקוקה,לחיבוק ממנו..להרגיש את חום גופו,את ליבו ההולם.לדעת,שגם הוא,גם הוא מרגיש בדיוק כמוני.
"אני לא מוותר עלייך.."לחש באוזני..מוחה את דמעותיי.
"אוליי נגיד להם שאני בהריון.."אמרתי..
"את בהריון?" הוא שאל..
"לא,אני לא בהריון.זה היה היפותטי.."הסברתי.
כשהוא מחבק אותי,חזק..חזק.חשתי חזק באהבתו.אפילו,שהוא לא אמר לי..חשתי בכך.וידעתי שזה מטריף אותו.עדיין,כואב לו הלב.
"אני רוצה לברוח איתך..למקום שהוא רק שלנו.."אמר.,מוסיף לחבק אותי.