התעוררות – פרק 4

השתעלות חומקת מבין שפתי היבשות. תחושת שריפה מתלקחת בגרוני היבש ושערי קבור בתוך חול צהוב. אני משפשפת את עיניי. עדיין עקצוצים הולכים ונשנים פוקדים את צווארי כשאני מנסה לקום. כל גופי דואב.
מים. אני חייבת מים.
עיניי צורבות מהשמש היוקדת ואוויר יבש וחם אופף את השממה בה אני נמצאת.
אני מתיישבת בקושי רב וממצמצת כמה פעמים למראה המדבר הריק מתוכן בו אני נמצאת. לידי זרוק תיק קטן שחור.
אני לוקחת אותו אלי ופותחת את הרוכסן, בוחנת את תוכנו; ספר המחזה "חלום ליל קיץ", שתי חולצות ומכנס ג'ינס אחד. לעזאזל עם זה.
כשאני מנסה להיזכר מה קרה, ראשי רק פועם בחוזקה. שטף אוויר חם זורם אלי, בתוכו חול גס והוא חונק אותי. אני משתעלת, משתדלת להתעלם מתחושת השרפה בגרוני.
לפתע זה גואה בי, טעמו כגלולה מרה במיוחד; הזיכרון.
דניאל ובגידתו הצורמת, שליטתי באוויר והשבר באדמה היבשה וקלודין, שככל הנראה זרקה אותי לכאן. ללא שום תנאים. בלי מים או אוכל. גוש עולה במעלה גרוני.
אני לא יכולה לתת לזה לשבור אותי. אני חזקה מזה.
אך כשראשי מתחיל להסתחרר בקצב איום כאשר אני נעמדת על רגלי אני מבינה שאני פשוט משקרת לעצמי וכנראה אני אמות כאן. לבד.
אף פעם לא פחדתי מהמוות, אף שבחיים לא הייתי קרובה כל כך אליו כמו עכשיו. אני מתחילה לצעוד כשרגלי מסתבכות האחת בשנייה ברישול. כפות רגלי היחפות נשרפות מחום החול ונדקרות מהאבנים הקטנות שקבורות בתוכו.
אני מתחילה לשיר בשקט בלדה ישנה שפול נהג להשמיע לי אותה כשהייתי עצובה, אך כשאני נזכרת איפה אני ואיפה הוא, אני מפסיקה.
האם הוא מחפש אותי? למה פול לא כאן בשבילי? ואיפה זה בכלל כאן?
אני מקללת חרש את השאלות שמופיעות במוחי ודוקרות את בטני בחוסר רחמים.
כבר עברה כמעט שעה שנדמה לי כאילו אני הולכת בסיבובים, מחפשת נואשות אחר מקור מים.
רגלי פצועות ומדממות. בפעם החמישית אני נופלת על החול היבש, אך אני קמה שוב וממשיכה לצעוד.
אחת, שתיים, שלוש. אני מתחילה לספור את צעדי. חמש, שש, שבע, שמונה.
כבר בצעד השבעים אני נופלת באפיסת כוחות על החול. גופי צמא למים. ראשי מסתחרר ובטני מתכווצת. עיניי נצרבות מהשמש שקופחת על ראשי. אני מוחה את מצחי המיוזע. חולצתי השחורה נדבקת לגבי בצורה מענה.
"פול," אני לוחשת וגרוני מחוספס כנייר זכוכית. "אתה לא פה, אתה הבטחת שתגן עלי, אתה לא פה."
עיניי נעצמות.
דגדוגים על הלחי.
דבר קר נוגע קלות באפי.
קול חרחור.
אני לא יודעת מה נמצא שם – מאחורי עפעפי שכבדות על עיניי כאילו לעולם לא יפקחו שוב – אך אני יודעת שזה שום דבר. אולי זה רק החום שבגללו ראשי הוזה כך.
אני על ערש-דווי. החול מתלהט תחת עורי ומחמם אותי כאילו אני סיר על להבת אש. אני מרגישה שהגורל צוחק לי בפנים כשהמוות מאחר להגיע, כאילו נותן לי עוד רגע קטן להתענות ולהתייסר מהחום, מהיובש ומהלבד.
מחשבותיי נודדות הרחק מכאן, אל הורי שאף פעם לא זכיתי להכיר אותם ועל כך לבי נמחץ מכאב.
פלאשבק מעומעם מבזיק במוחי; ישבתי תחת צלו של עץ גדול מאחורי פנימיית ברוקס. קראתי את הספר שפול נתן לי לאחרונה. משב רוח נעים ליטף את עורפי ועכשיו מרגיש לי כמעט מוחשי.
פול ישב לידי, נשען על העץ כשראשו מושפל ותהיתי אם הוא נרדם.
"פול?" שאלתי בחשש וסגרתי את הספר חרש.
"אמ..?" קולו הסהרורי כבר הסגיר את נמנומו הקצר. הבטתי אל העלים הנושרים בנחת על שכבת העלים היבשים שכבר הספיקו לנשור עוד בתחילת הסתיו כשסומק עלה בלחיי.
"אתה… הכרת את הורי?"
הוא הרים את פניו בכזאת חדות שכבר חששתי מתשובתו, אך פניו שיקפו רק דאגה. "לא."
הנהנתי באטיות, סופגת את תשובתו המרירה בשקט.
"למה שאלת?" שאל ונמנע מלהביט אל תוך עיניי.
אני מכווצת את גבותיי. "זה לא ברור? הם ההורים שלי, פול! אני רוצה לדעת מה איתם."
"זה לא חשוב, ורוניקה," הוא לחש בקולו הספקני. "לפעמים צריך להשאיר את העבר המר מאחור ולשמוח במה שיש לך עכשיו."
השפלתי את עיניי והנהנתי. הוא הצביע לי על הספר ורמז לי להמשיך לקרוא אותו. פול תמיד שנא שקטעתי את הריכוז שלי מהקריאה בספר ושאלתי אותו דברים מיותרים שכעת נראים לי חשובים מתמיד.
תמיד נשבעתי שאני אספיק לדעת מה גורלם של הורי לפני שאמות. לא חשבתי שהמוות שלי יגיע כל כך מהר כשהייתי מוגנת בתוך פנימיית ברוקס עם דניאל וקלודין ופול.
טיפשה, אני גוערת בעצמי.
לא הייתי צריכה לוותר לפול, הייתי צריכה לעמוד על שלי ולדעת מי היו הורי, אך כעת זה כבר מאוחר.
אני מחניקה יבבה.
אל תשברי, ורוניקה!
קול זועק במוחי, אך אני כבר שוקעת בעלטה.

גופי נע מצד לצד, מוחזק וחבוק בתוך ידיים חזקות וקשות. פול.
"מים," אני מנסה לומר ללא הצלחה ונצרמת מהקול שנפלט מפי; קול יבש ומחוספס.
"את תהיי בסדר," נשמע קול ענוג ורך, מלא דאגה. קול שממלא אותי בתקווה ורצון לשמוע עוד ממנו לפני המוות המייגע שלי אף שזה לא קולו של פול.
אני פוקחת את עיניי. הכאב שדוקר את ראשי חד כתער מענה ומייסר, אך אני לא נותנת לזה להפריע לי. הדבר הראשון שעיניי רואות אלו זוג עיניים שמבליחות בצבען הירקרק ומשדרות צמרמורות לעמוד שדרתי. מושלם.