אדלייד

היינו סה"כ 12 בנות במנזר שהיה יותר דומה לבית הארחה.
כל שתי בנות בחדר אחד, גדול עד בינוני עם שתי מיטות מרווחות ופלומתיות. חלון גדול המשקיף אל האגם השחור או אל הכנסייה, תלוי אם קבלתם את החדרים המערביים או המזרחיים. לכל זוג בנות, גם שידה מלאה בגדי מלמלה וכותנת לבנים.
כל בגדי בית היתומות "סיינט אסטרה" היו לבנים. רק לבן לבשו הבנות. כולן נראו כמו מלאכיות או גוויות לבנות.
את הבנות הביאו כמעט באותו הגיל. הייתי בת 7 כשהביאו אותי כמה ימים אחריי הגיעה מריאן. מיד היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.
מעולם לא אמרו לנו מה באמת אנחנו עושות.
רק הזכירו במעורפל שאנחנו עוזרות לאנשים.
היו באים 4-5 אנשים ולכל בת הייתה מצטרפת אחת הנזירות שעבדו יחד איתנו. הן היו מנחות אותנו בדרכי התרפיה והעזרה לאנשים שהיו מגיעים למנזר.
היינו מתיישבות על כריות וכך גם האנשים שמולנו. היינו מחזיקות את ידיהם וממלמלות מילות תודה לאלה שאיין שהייתה אחת הנזירות שזכו למעמד של אלה במנזר וגם הודות לכוחותיה המיוחדים ולתרופות המרפא שלה וכמובן לעוד הרבה מעשי חסד שעשתה במהלך חייה.
הבן אדם היה נרגע ומשהו בעיניו כבה. הנזירות שבאותה העת הנחו אותנו אמרו לנו שהעצב שלו נעלם, הודות לנו.
הייתי מחייכת בכל פעם שמשהו נכבה בעיניהם של אותם אנשים, שמחה שעזרתי לשכוח מהכאב והעצב של אותם אנשים מסכנים.
מריאן ואני היינו מבלות את רוב שעות היום בקריאה מדוקדקת על קורות חייה של האלה שאיין. רצינו להידמות לה ולקוות שגם אנחנו בעתיד נזכה למעמד של אלה.
"אדה? את חושבת שאי פעם נעזוב את סיינט אסטרה?" שאלה מריאן כבדרך אגב בביקורינו בספרייה של בית היתומות. לא בדיוק אמרו לנו את סדר חיינו. את השאלה הזאת שאלה כשהיינו בנות 13.
בגיל 13, החלו לימודי המוזיקה. אני בחרתי בכינור ומריאן בפסנתר. שאר הבנות בחרו בנבל או צ'לו. כלים כמו גיטרה או תופים נחשבו אז לכלים של פשוטי העם ואילו אנחנו היינו מעליהם. לימדו אותנו לחשוב על הזולת – מטרת פגישותינו עם הזרים המסכנים – אך גם לחשוב על כבודנו ולא לרדת אף פעם לרמתם של הזרים.
הרי הם באים רק בגלל שהם נואשים ואין להם דרך אחרת.

שעות הספרייה הוחלפו בשעות שיעורי מוזיקה וטיפול בשיערנו הארוך – ארוך שהגיע עד לגובה האגן. הנזירות היו מושכות את שיערנו וריככו אותו בשמנים ריחניים. אני אהבתי את ריח השקדים והדבש. מריאן העדיפה את הלבנדר.
את השיער הינו קולעות לצמות או לפעמים לפקעת על קודקודנו.
המילה איפור הופיעה רק בגיל 15,הנזירות הביאו לנו סומק ורוד בהיר ומברשת לריסים, ושפתון ורוד בהיר עוד יותר מהסומק עצמו.
באחד הספרים קראתי על המושג "מחזור" – דם היורד מהנרתיק של הנקבה פעם בחודש. שאלתי את אחת הנזירות על זה. "אף פעם לא תקבלי מחזור אתן מיוחדות, עכשיו לכי לך, זר הגיע." ושלחה אותי לדרכי.
בזמן האחרון הרגשתי מעורערת ברגשותיי אחרי תפילה עם הזרים וקריאת תודה לשאיין. לא הבנתי את זה, אך שמחתי על האנרגיות המחודשות שלי.
אם אני חושבת על זה עכשיו בהיותי בת 21 לעולם לא אכלנו ארוחות מזינות. אולי תפוח וקיווי, כוס תה – קינמון,תה ירוק,תה שחור ויסמין, ארבעת הסוגים האוהבים על האלה שאיין – אך מעולם לא טעמנו את טעם הלחם, האורז,כלום!
רק עכשיו אני יודעת על מה חיינו.
בגיל 17 קבלתי הארה.
התפילות ארכו יותר זמן, יותר מילים, יותר שירים, והאור שכבה בעיניהם של הזרים כבה לאט יותר ועיניהם נעשו שחורות משחור ועורם חיוור כמו גיר.
הם היו יוצאים מהאולם הגדול בו היינו מתפללות יחד איתם בעזרתן של הנזירות וללכת הם לא יכלו.
יום אחד אחרי התפילה עקבתי אחרי הנזירות.
הן הובילו את האדם המבולבל אל תוך היער שהקיף את האגם, שמעתי שמועות מפי שאר הבנות ששם יושבת אם המנזר בבית לבן מלא נרות ומנורות נייר דקיקות המאירות באור רך כצמר גפן.
נעלי הבד שחילקו לנו לא השמיעו כל צליל ואת תכשיטי המדלדלים השארתי בכניסה לאולם. רצתי בזריזות אחריהן וראיתי איך הן נכנסות אל תוך בניין קטן ולבן שישבה אישה צעירה כבת 25 שישבה כשפניה פונות לכיוון האגם השחור. הנזירות הכניסו את הזר והושיבו אותו על כרית גדולה ולבנה. היא תפסה בידיו וראיתי את עיניה עוקבות בזהירות אחרי הגלים השחורים שהיו בעיניו.

היא לא אמרה מילה אך הגלים התחזקו והפכו את עיניו לאפורות ומאפור ללבן. וברגע אחד אחד הוא הפסיק לנשום. גופתו הדוממת נפלה על הרצפה הלבנה ואילו אם המנזר חייכה חיוך מלא שיניים לבנות וצבע חום נוסף לעיניה הכחולות של האם. הנזירות שהביאו את הזר לקחו את גופתו והשליכו אותו אל האגם. הגופה שקעה בו במקום. "את יודעת, זה לא יפה לרגל אחרי אנשים." היא אמרה ונעצה את עיניה בי. עמדתי במרחק של כ10 מטרים ממנה, איך יכלה לשמוע אותי או לראות אותי?
היא סימנה לי בידה לגשת אליה ולשבת על הכרית שבה ישב הזר.
"איך קוראים לך יקירה?" היא שאלה אותי ושתי הנזירות הגישו לנו תה יסמין כשהפרח פורח בכוס התה החמה.
"אדה, זה נגזר מאדלייד." לגמתי מכוס התה. "איך קוראים לך?" ליבי החל לפעום במהירות.
"שאיין." עיניה הבריקו וליבי דפק מהר יותר ויותר.
"האלה?" היא לגמה מכס התה שלה והנהנה.
"וואו."
"את יודעת מה את?" היא שאלה בסקרנות והעיפה את שערה השחור אחורה.
"אני אדה, מהמנזר סיינט אסטרה." ניסיתי לחייך אבל לא הצלחתי.
"לא, לא. לא שאלתי מי את, שאלתי מה את? את יודעת מה את?"
היא גרמה לי לשתוק.
האמת שלא ידעתי.
"נזירה מתלמד?" שאלתי בחשש, שאיין כמעט ושפכה את התה שלה.
"נזירה מתלמדת! מי אמר לך את השטויות הללו?"
הנזירות השפילו את מבטן "זה מה שאתן מלמדות אותן?" והיא המשיכה לצחוק כאילו משהו סיפר בדיחה ממש טובה.
"חומד את ממש לא נזירה מתלמדת. בואי אני אראה לך משהו." שאיין קמה ממקומה והתקרבה אל פתח היציאה אך משום מה היא לא הצליחה לצאת.
"רואה? הן כלאו אותי יפה". היא הושיטה את ידה אל החלל בין המשקופים אך היא לא יכלה להוציא את ידה מהדלת.
התקרבתי אף אני אל הפתח אך אני הצלחתי להושיט את ידי אל מחוץ לבקתה. מבטי פונה אליה בשאלה.
"אדה יקירה, את יודעת בשביל מה את מתפללת עם הזרים?" היא אחזה בידיי וחייכה אליי. נענעתי לשלילה.
"שמת לב שאינך אוכלת אוכל אמיתי? שאת חשה אנרגיות גם אם לא אכלת?"
עיניה התרחבו וחשתי שאני נעשית יותר ויותר קטנה. הנהנתי.
"את לא מתפללת יקירה." היא ליטפה את שיערי והזיזה פלומת שיער אל מאחורי אוזני. "את אוכל נשמות. חלק מהאנרגיות של האנשים. את הולכת להישאר פה במנזר עד שתמותי או שתתקעי פה ותמותי. אני לא מתה. כי אני הראשונה מסוגי."
היא הושיבה אותי בחזרה על הכרית והנזירות יצאו מן הבקתה.
"אנחנו חלק מזן אצילי. אין לנו נשמה, אנחנו פשוט קיימות."
שאיין התיישבה ופניה נפלו, קמטים מסביב לעיניה הופיעו ופתאום היא נראתה זקנה יותר ב25 שנים.
"הראשונה יודעת איפה נמצאות השאר. קיימות עוד רבות כמוך… את הדור הרביעי בערך.
12 בנות נמצאות בדור שלך. אנחנו נולדות להורים אנושיים ומיד נלקחות לפה. את חיה פה עד שתמותי שזה פרק זמן מאוד מאוד ארוך. רוב בנות הדור השני התאבדו כי הן ידעו מהן ומה שהן עושות בדיוק ואז הנזירות הגיעו. הנזירות הן בנות הדור הראשון שהחליטו שבנות כמונו יילקחו וילמדו אותן איך לשלוט בכוחות שלהן. זה הכול." היא אמרה ועדיין לא העתיקה את מבטה מעיניי.
"ולמה את לא אחת מהנזירות?" עטפתי את ידה בשלי.
"כי אני חושבת שזה טיפשי. לא לדעת מי אתה? מה אתה? בשביל מה כל זה? מי רוצה לחיות ככה? את אהבת לחיות ככה? או אהבת לפחות?" היא הדפה אותי.
לא,אני לא אהבתי לחיות ככה, אבל משהו לא הסתדר לי. בשביל אז היא יושבת בבקתה? "ולמה את פה? בבקתה?"
"בדיוק בגלל מה שקורה פה עכשיו. הן לא רוצות שהמקרה של הדור השני יחזור על עצמו. עברו 93 שנים והן לא בוטחות בי. אז הן משאירות אותי פה." הסתכלתי עליה וריחמתי על שאיין. היא צודקת במילותיה, אין זה נכון לתת לאדם לעשות משהו ללא תשובה ובלי לדעת מה המשמעות של כל מעשיו.
"מה אני צריכה לעשות?"
"אדה שלי… תברחי. את כבר בת 17. את יכולה לעצור ולדאוג שלא תהרגי מישהו." היא חייכה ונשקה לי על מצחי. "רוצי".
עברו 7 שנים מאז שברחתי מסיינט אסטרה. מריאן הסכימה לברוח איתי. "מה עושים עכשיו?" לקחתי את ידה של מריאן וחייכתי אליה.
"אנחנו מתחילות לחיות."