מפלצות הלילה הגשום | פרק 5
את שעות אחר הצהריים ביליתי במנוחה על המיטה בחדרי הקטנטן ובהתבוננות אל מחוץ לחלון.
בחוץ ירד שיטפון, מבול נוראי. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה גשם, והדבר היה מטריד למדי. האדמה בחצר האחורית התחילה להפוך לבוץ טרי ומסוכן, אבל כשלבשתי את מעילי ורציתי לצאת לחצר ולנסות לדרוך על הבוץ ולראות אם הוא טובעני, הדודה תפסה אותי בצווארון המעיל ומשכה אותי בכוח הרחק מהחצר האחורית.
"אני מזהירה אותך ילדון צעיר! אל תצא אל החצר האחורית בימים הקרובים! אפילו כשאני לא פה! הבוץ הזה מסוכן מאוד, והאדמה בחצר שלנו הפכה להיות טובענית כשיורד גשם בכאלו כמויות. אני מזהירה אותך, קרייג!" אמרה הדודה, תוך שהיא מניפה באצבע המורה שלה. משכת בכתפיי וחזרתי לחדר האירוח. כל-כך משעמם.
אבל בכל זאת, הנחמה היחידה שלי הייתה שמחר אנחנו נוסעים למולטי פארק. וכמובן שבאותה דקה לא דמיינתי לעצמי, שאנחנו יותר לא נוסעים לשום מקום! שום מקום!
לא נרדמתי כל הלילה. הייתי ער לפחות עד שעה שתיים בלילה. לא הצלחתי להירדם באשמת הרעש הרצחני של השיטפון. ניסיתי להתעלם מהגשם, אז שאלתי את עצמי כמה שאלות שהעיקו עליי במשך היום, כמו –
"האם ההורים שלי יסכימו שבכל זאת ניסע למולטי-פארק, למרות הגשם?"
"למה הדוד צ'רלס כל-כך עליז בזמן האחרון, מה הבעיה של הזקן? ולמה הדודה רבקה לא מרשה לי לצאת לחצר?"
"ומתי בדיוק אני עומד להירדם הלילה?"
לכל הדברים הללו היו תשובות, אך בזמנים שונים.
בינתיים נולדה עוד שאלה. זמן הלידה שלה התרחש בשעה חצות ורבע. נשענתי על אדן החלון והבטתי על החצר האחורית. יכולתי לראות את הבוץ נשטף מפה לשם, משם לפה, כמו גלים בחוף ים. זה היה מרגיע מעט, יכולתי להירדם בקלות מתוך צפייה בתנועות הללו שחזרו על עצמן, אלא שאז קלטה עיני דבר שנראה מוזר באופן מחריד.
תגובות (0)