המציאות החדשה. פרק 1

הלכתי ברחוב, לא משהו מיוחד. חזרתי מהבית של אביגיל. הקשבתי למוזיקה, וחשבתי לעצמי. חשבתי על איתמר, אהבת חיי- אהבה שאני בחיים לא אוכל לממש. חשבתי על הרצון לקיץ, לחופש. על מה אני עומד לעשות היום בערב.
יש לי את זה כבר שלוש שנים. אני לא יודע מה המקור של זה, אני רק יודע שיש עוד כאלה, ושאני מיועד לשלוט בזה. אי אפשר להסביר את מה שיש לי. לא הייתי קורא לזה כוח על, אבל טבעי- זה ממש לא. בין אם אני מסוגל לקפוץ שני מטרים באוויר, בין אם אני קורא את הסביבה, בין אם אני יודע את נקודות התורפה של האדם ואני מסוגל לשתק אותו במכות אחדות, או שאני סתם יכול לטפס על עצים במהירות הרוח. כן, מה שתיארתי עכשיו נורא דומה לתיאור של נינג'ה, חתול או בן אדם משוגע. אבל זה אני, ואני חי עם זה יפה מאוד. לעומת הסרטים האלו שהגיבור מקבל בהם את כוחות העל ואז מתלונן שהחיים שלו נהיו גרועים, אני חושב שאני חי את הרגע. לדעת שאני יכול לברוח למקום שקט, לפרוק אנרגיה ולהרגיש את המקום.
בכל מקרה, עברתי ליד בית ספר יסודי, שם כמה ילדים מהשכבה שלי ראו אותי. אני מחוץ לארון. הם ישר קראו לעברי. אני, כהרגלי, מתעלם. מחכה שזה יעבור ואני אוכל להמשיך לשמוע מוזיקה ולהרהר במחשבותיי. אבל לא. הפעם משהו היה שונה. בטון הדיבור שלהם, בתנועות שלהם. הם רצו לעברי. אני, מנסה לשמור על פנים רגועות, מתחיל לתהות מה עומד לקרות. לפני ששמתי לב מה קרה- בעטו בי ונפלתי על הרצפה. אני זוכר ששכבתי על הרצפה בעוד שארבעה ילדים מקיפים אותי. ואז הבנתי שאני חייב לעשות משהו, בין אם זה אומר להסגיר אותי. אחד מהם בא לבעוט בי. אז הכל מתחיל להיות איטי- כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. אני מכווץ את רגלי השמאלית ומותח אותה חזרה, פוגע מעל העקב של הילד שניסה לפגוע בי. הוא נופל לכיווני. אני באינסטינקט מתגלגל במהירות לצד ימין, תוך כדי הפלה של עוד ילד. מכה לכל נער נותר, וכולם על הרצפה. כמובן שניסיתי להכאיב כמה שפחות, רק רציתי לגרום להם לעזוב אותי בשקט. עוד חמש דקות הם יקומו, לא מבינים מה הלך שם. אולי מנקודת מבטי זה היה נראה לפחות שתי דקות, אבל במציאות, במציאות החדשה- זה לקח פחות מחצי דקה כל העניין הזה. רק אז הבנתי ששני נערים, גם כן משכבתי, עמדו שם, צפו מהצד. אני מבין אותם. הם לא רצו לפגוע בי, אבל להתעסק עם אלה שכן, עם החברים שלהם- ממש לא בא בחשבון אם אתה רוצה לשרוד עוד קצת.
ניסיתי ללכת כמה שיותר מהר. אני מכיר אחד מהם. מכיר אותו טוב. נמרוד. היינו החברים הכי טובים למשך שש שנים. חברים שאי אפשר להפריד. הכל טוב ויפה עד שיש לו הזדמנות להפוך לילד מקובל, והוא משאיר אותי לבד. הפיל אותי במורד ההר. אבל אני ממש לא נשארתי פצוע. החלמתי במהירות, ועליתי להר אחר. הכרתי חברים חדשים, אנשים מדהימים שכל דקה איתם עושה אותי יותר ויותר מאושר.
בכל מקרה, הם רצו אלי. לא הבינו מה קרה שם באותו רגע. שני נערים יפי תואר. נמרוד, ילד בגובה ממוצע, קצת יותר גבוה. שיער חום חלק וקצר, פנים מדהימות. לא שרירי, אבל הוא ממש לא שחיף או שמן. איתי, חברו, היה חתיך אמיתי. גבוה, שזוף- לא יותר מדי ולא פחות מדי, שיער שטני, פנים חסונות וגבריות. אני לא יכול לומר יותר מדי על איתי, אבל אני יודע שנמרוד הוא ילד רגיש, נאמן ואוהב- רק צריך להראות לו שהוא יכול להיפתח בפניך.
הם באו אלי ושאלו אותי בהתנשפות: "גם אתה אלפא?!"