הנגן

ניו יורק והכל פתוח.
הוא חוצה את רשת הרחובות וניראה שהוא מרחף כמה סנטימטרים מעל המדרכה. אנשים פותחים לו דרך צרה וישרה בין כל העומס והצפיפות במין יראת כבוד לא מוסברת. הוא ממשיך בדרכו כאילו הכל מובן מאליו, ראשו זקוף ומידי פעם הוא שולח יד לקצה כובעו ומרכין אותו בחיוך. חיוך מואר של שיניים לבנות נוצצות על רקע שחור וחלק,ממש כמו פולי קפה טריים, גרוסים. צמותיו מקפצות בהולכו ולקצה כל אחת מהם מחובר חוט דקיק בצבע בוהק כלשהוא, הן משוות לו מראה של דוכן סוכריות- האלה העוגולות-גדולות עם המקלות הלבנים. והוא ממשיך ללכת ושם פס על הכל. אנשים שולחים בו מבטי תמיהה ביקורת ואפילו בוז והוא מרכין את כובעו המפוספס ומחייך. לבסוף לאחר קריעת ים סוף קטנה של הרחובות העמוסים הוא מחליק אל עבר מזרקת שיש קטנה, במרכזה ניצבת מוזה עם שער משתפך שמפיה הפעור, בשירה קפואה, נוזלים זרזיפי מים. הוא מתיישב על גדר המזרקה, מרים את רגליו ויוצר ביגלה של גינס קרוע. מקופסאת הפלסטיק שעל גבו נשלפת גיטרה יפהיפיה, היא חבוטה וסטיקרים מתקלפים עם סיסמאות קלישאתיות מודבקים עליה. הוא פורט פריטה אחת דקיקה ונותן לצליל להתפזר לאורך רחבת האבן. שם בין גורדי שחקים, חליפות מהוגנות ,שמלות מתנפנפות, נערים מלאים שרשראות שכובעיהם חבושים הפוך, באמצע ריבוע אבן שמזרקה מתנוססת במרכזו הוא פורט שוב. הצלילים מרחפים באויר הקיץ החמים וישר מלווים בעוד. הוא מנגן ושר. מזרקת תווים וצלילים מתפרצת מכלי העץ החבוט שבידיו ומכסה את כל הרעשים מסביב. אנשי הרחוב נעצרים לרגע, דוחים את העבודה, מדחיקים את הזמן ופשוט מקשיבים, נשאבים. הוא נעמד על הגדר בלהט המנגינה ופיו וידיו מפזרים ניצוצות לעל עבר. רחבת האבן מתמלאת מיד בניצוצות קטנטנים שמתפשטים לכל עבר ונאחזים בעוברי האורח הקשובים. הוא פורט פריטה אחרונה ושב ומתיישב. זרמי האנשים חוזרים לנוע בבהילות יתר והחליפות מביטות בדאגה בשעוני המתכת, והשמלות מדדות בתיקתוקי עקב מהירים על המדרכה. הם כולם עוזבים את המקום וממשיכים בדרכם. הנגן חוזר לישיבת הבייגלה שלו וצופה. הם כולם ממשיכים תחת זמן קצוב ודוחק אבל הוא רואה את הניצוצות: ניתלים בחוזקה על המזוודות, מתגנבים אל כיסי החליפות, לופתים רגלים ארוכות, הניצוצות מתפזרים לכל עבר. הוא צוחק אוסף את הגיטרה וממשיך, בחזרה אל ים האנשים שכמו במגע קסם נפתח לעומתו.