המחלקה

זה שוב פעם קורה. 
הדלתות הכפולות נפתחות ואני בפנים, ריח חריף של פחד ותרופות ממלא הכל. אני רואה את אמא לידי מתכווצת בגניחה חרישית, היא תופסת אותי מסתכלת עליה ושולחת חצי חיוך רועד. אני מצטערת, אני כל כך מצטערת-אני רוצה לצעוק לה. אבא מתקדם מהכיוון השני, פסיעותיו רחבות על ריצפת השיש ואח כחלחל על ידו. ״מה איתכן?״ הוא שולח טפיחה עדינה לעברי ונשיקה עדינה עוד יותר לאמא. שניהם מנסים להיות אמיצים בשבילי, הוא בתנועתיו ההחלטיות והיא בחיוך מנצח. אבל אני רואה את הרעד שבסוף כל תנועה את העניים הבוהות מעל כל חיוך. היינו בסרט הזה. עכשיו אני כבר יושבת בכיסא גלגלים ומובלת בין מנהרות שיש ענקיות בחזרה אל החדר. פלורוסנטים מהבהבים בדרכי ואנשים חולים יותר או חולים פחות חולפים על פני וכולם ניראים שונים ומשונים. האח פותח עוד צמד דלתות ואני שוב בפנים. אני מרגישה גוש שעולה במעלה גרוני ואני ממצמצת כדי לסלק את הדמעות שמצטברות בעיני. ״הכל טוב מתוקה?״ אמא שואלת ואני רק מהנהנת, אם אני אפתח את הפה הכל ייצא החוצה. אני מוכנסת עמוק יותר ויותר אל תוך המחלקה, חולפת על פני העציץ עם הפרחים הסגולים, בפנייה ויודעת שהוא בעצם רק פלסטיק מעוקם ולא יותר, אני יודעת הכל על המקום הזה. הגענו ללובי רחב עם ספות ישיבה כחולות בצדדים, ויש כאן הרבה אנשים-יחסית, כולם כאן ניראים אותו דבר, הילדים והילדות עם העור השקוף והעניים הגדולות. עוד כיווץ בגרוני ואנחנו נכנסים לחדר המוכר כל כך. אני שונאת אותו. כאילו ממרחקים אני שומעת את אבא ואמא מדברים עם דוקטור כלשהוא ״אה…אז היא תהיה בסדר״ אבא אומר ומהנהן, ״וזה לא כואב עכשיו נכון?״ אמא שואלת בהקלה. אני מתיישרת בכיסא לידם וסוף סוף נותנת למפל דמעות לכסות הכל. ״מתוקה! את בסדר?״ אני רואה את דמותה של אמא מבעד למפל של דמעות ״אמרתה שלא כואב לה!״ היא חצי צועקת חצי גוערת בדוקטור ואני רוצה לומר לה שלא כואב לי בכלל ,ושאני לא יכולה להיות כאן יותר, ושכולם ניראים כאן אותו דבר. אבל אני רק מרימה את מבטי ומסתכלת במראה שמעל השידה, עניים גדולות עור שקוף וראש חלק ומבריק, גם אני ניראת ממש כמו כולם ואז מפל הדמעות שב ומערפל את הכול ואני רוצה לצרוח את כולי.
כבר היינו בסרט הזה.