הרב כחומי

הרב כחומי – מעשה שהובא ע"י יוסי נמרדי הי"ו.

הרב כחומי
בימי חכמי התלמוד היה תלמיד אחד בבל ושמו הרב כחומי. נשא אישה ושמה רוחמה. ותאהב האישה אותו מאוד ותשרתהו, ותכבדהו כאח מלידה, ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם. ויאמר ללכת ולשמוע מפיו תורה. ויגלה את הדבר מצר לבו לאשתו , ותאמר כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. "ידעת מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים. בכל זאת לא אבוא לבטלך מלימוד דעת ולעשות את אשר תאווה נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל השבעה לי כי פעם בשנה, בערב יום כיפור, תבוא לביתך ושמחתני בימי החגים, ואז תשוב לבית מדרשך לשבת שם עוד שנה". וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האישה חליפות בגדים וייפרד ממנה בשלום ותשוקה. יצא למחוז הנ"ל ללמוד ולהשתכלל בחידודי התורה והיא נשארה לבדה כי בנים לא היו להם. ותשא בעוז רוח את ימי הבדידות.
והיה התלמיד הזה, מתמיד בלימודיו. לא איבד טיפה מכל שלמד מרבותיו. השכים והעריב למדרשו. אבל שמר את דברו לרעייתו לבוא במועד לביתו במעלי יומא דכיפורי. נטל רשות מרבו לחזור לביתו. ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהולו ותצא אשתו מקושטת ותיפול על צווארו והייתה שמחה גדולה. כך היה שנה שנה בערב יום כיפור, היה בא אותו תלמיד לביתו, ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית מדרשו ולא איחר אף שנה אחת. ויחכם מאוד בתורה ובחוכמה ויאסוף דעת הרבה יותר הכל התלמידים. והכל ידעו ואמרו:"זה יהיה התלמיד הגדול בתורה בישראל".

ויהי היום והנה עמדו בבית המדרש בראשית השנה בסוגיה עמוקה וקשה. המורה דרש בה ארבעים ותשעה פנים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה מאין כמוהו. כשהגיע המועד לרב כחומי לשוב לביתו לא יכול היה להפסיק באמצע. אומנם במסתורי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: "קום ולך לעירך ופקוד את נווך" והוא כמעט קם ללכת, אבל אהבת התורה גברה בו ויישאר על מקומו ולא זז מבית המדרש עד הערב.

ביום ההוא, ישבה אשתו בביתה וחיכתה לביאת בעלה בכיליון עיניים. באשמורת הבוקר אמרה: "אולי התאחר בעלי בדרך" בעלות השחר חשבה שמא בא לו עיכוב ועד הצהרים יבוא.

השמש כבר עמדה במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר:
"מדוע בושש אישי לבוא?
השעות היו לשנים תמימות
הרגעים לימים.
בין תקווה ופחד, ישבה וחכתה לו כל היום.
ובבוא הערב, ואפסו כל התקוות לבוא בעלה,
זלגו עיניה דמעות ותבכה חרש.
נעשה רעש במרום,
וקדמו דמעות האישה
להיות אש שפגעה בבעלה
ונגזר עליו להסתלק מהעולם.
דמעות האישה קדמו לדברי תורה.

(מעשה חכמים)