אהבה בדלתיים סגורות חלק ט'

שעות ארוכות ישב וקרא בספרו,עד שחזר אמיל קרוב לעשר בלילה."אמרו לך פעם שאתה חוצפן?"שאל אמיל והוסיף לשתות מהבקבוק שלו."אלף פעמים,לתשע מאות מהן אתה אחראי."ענה ז'רארד בלי להרים את הראש.אמיל צחק בלבביות.לפתע הפך הצחוק ליבבות חלושות.או אז הרים ז'רארד איפוא את ראשו ועזב את ספרו.אמיל התיישב לידו,עד שעשה את דרכו לספה הפכו היפחות לבכי תמרורים.ז'רארד הניח את ספרו."חדל לבכות!"אמר לאמיל.אך אמיל לא שם לב אליו והמשיך להתייפח.ז'רארד אחז בצווארו של אמיל והפנה אליו את פניו."הפסק לבכות! אתה גבר! וגברים לא בוכים,הבנת!? מה האסון הגדול שבגללו התחלת לבכות כמו ילדה?!"הטיח בו.אמיל הרעיד את שפתו התחתונה ומחה את עיניו הדומעות."אתה יודע שאין לי כלום! למה אתה שואל בכלל!?"התרגז אמיל."מה זאת אומרת אין לך כלום!?"תמה ז'רארד."אין לי חברים,אין לי הורים,אין לי בגדים,אין לי בית ואין לי שכל!"אמר אמיל וחידש את בכיו.ז'רארד אמר נואש מלהבין אותו.הוא חלק לו סטירת לחי הגונה וטלטל אותו."הירגע בסדר?! תפסיק לעשות דרמה! אנחנו לא באופרה!"הטיח בו.אמיל חיבק את ז'רארד חיבוק פתאומי,לא כי חיבב אותו,אלא כי הוא פשוט הרגיש לבד.ילד אחד מופרע מול כל העולם,והוא היה חייב לדעת שיש מישהו לצידו.לרוע מזלו,הוא בחר באדם הכי לא נכון."רד ממני מפגר! אנחנו לא שתי בחורות! אני לא נוגע בך גם אם חיי תלויים בכך! תתפכח! תתאפס! היין עלה לך לראש נכון!?"ז'רארד כמעט אף פעם לא צעק,אבל עכשיו משהו "הדליק" אותו והוא התפרץ.עצביו המרוטים ממילא פקעו והוא נראה כמעט כמו אביו בשעת כעס.אמיל נבהל ונרתע לאחור.רק לאחר כמה רגעים הבין ז'רארד מה עשה.אמיל חזר לבכות כי נעלב עלבון מוות מהתנהגותו של ז'רארד.הוא היה החבר היחיד שלו.הוא לא ביקש ממנו להשיב לו חיבוק,אלא רק לסבול אותו לכמה רגעים.הוא הפשיל את שרווליו כי הרגיש בחום בלתי צפוי,זו הייתה הטעות שלו.ז'רארד הבחין בחתכים.מהיר כקוברה הושיט את ידו אל פרק ידו של אמיל והביט בזרועו."מה זה?!"הוא שאל,אף על פי שיכל לנחש את התשובה בעצמו."לא עניינך."אמיל ניסה לשחרר את ידו."אתה לא…כלומר…חתכת את עצמך,נכון? נחתכת?"שאל ז'רארד.אמיל רצה לצחוק על התמימות המדהימה של ז'רארד.איך לא עלה על זה,עם כל חכמתו הרבה? "אמיל,אני מדבר אליך,מהיכן החתכים?"שאל ז'רארד.אמיל הרעיד את שפתו,הוא הצליח להתגבר על הבכי לחמש דקות.אבל למשמע השאלה החל שוב להזיל דמעות."אני עשיתי אותם…"מלמל בקול חנוק."תסלח לי?! אתה?! למה!?"תמה ז'רארד."כל החברים עושים את זה."ענה אמיל."זו סיבה שגם אתה תעשה את זה?"ז'רארד עדיין התעקש לא לרדת לסוף דעתו."זו הדרך שלי להתגבר…"ענה אמיל,אף על פי שזו הייתה תשובה מאוד טיפשית."תרשה לי לצטט אותך? 'רק חלשים חותכים'.ומה קרה שהחבר הכי טוב שלי,הסלע האיתן,הילד שיודע לעמוד מול כולם,הפך פתאום לילד חלש.אני לא מבין,אני אידיוט.תסביר לי בבקשה."אמר ז'רארד.עצביו שכחו,והוא רק רצה לדעת מה קרה לאמיל.שבמשך ארבע שנות היכרותם פחד אפילו לחתוך סלט."בתנאי שלא תכעס."ביקש אמיל.הוא כיסה שוב את החתכים."לא מבטיח כלום ואצלי אין תנאים,אתה מכיר אותי.דבר,בבקשה."אמר ז'רארד בתגובה.אמיל נשם נשימה עמוקה."אני מצטער שנשברתי,אני מצטער שאני ילד חלש.כן,החבר הכי טוב שלך הוא ילד חלש,תתחיל לחיות במציאות הזו.החבר שלך חותך את עצמו,בסדר? תבין אותי בבקשה,קשה לי,לא נעים לי.אני רוצה למות,כי נמאס לי כבר מהעולם הזה.אני רוצה לחיות,כי אני לא רוצה לוותר על החברות שלנו.אתה מבין? אם אתה לא היית כאן אני גם לא הייתי כאן.אלוהים הרחום כנראה גרם לי להצביע באותו יום,כדי שנהיה יחד.ואין יום ראשון שאני לא מתפלל שזה ימשיך ככה.כי כל עוד אתה כאן גם אני כאן,מבין? אם אלך לאף אחד לא יהיה אכפת אבל…אתה תתגעגע אליי,נכון?"אמר אמיל בעצב שהפך לאיטו לציפייה.ז'רארד חייך חיוך שובב."מה נראה לך?" הוא צחקק.הוא דגדג את אמיל ואמיל צחק,הוא היה רגיש מאוד לדגדוגים.ז'רארד חייך אליו וטפח על תלתליו השחורים."אני תמיד אהיה חבר שלך,הבנת טיפשון? וזה שאתה משתמש בסכין כדי להתגבר לא אמור להפריע לי.אני לא כועס,אבל אני לא אוהב את זה.אם תוכל,תפסיק.אבל אם לא…טוב אני מניח שאין לי שליטה כל כך גדולה בך."הוא משך בכתפיו והלך לחדרו.מסנטרו של אמיל עדיין נטפו דמעות,אבל לחייו היו ורודות והחיוך שלו היה רחב. אחרי כמה דקות הוא קם מהספה והלך לחדרו של ז'רארד.מעילו של ז'רארד ואפודתו היו זרוקים על הרצפה,כמנהגו.הוא היה משוגע לניקיון אבל היה חי בבלגן.הסרט השחור שלו היה מונח גם הוא על הרצפה ותלתליו הבלונדיניים היפהפיים צנחו במפל על צווארו הארוך האצילי.הוא נהנה להסתובב לבדו ללא עניבה,כשכפתורי חולצתו פתוחים כמעט לגמרי, אבל לרוב הקפיד לנעול את הדלת.הפעם שכח לעשות כך.באותו רגע הוא ישב על הכורסא הרכה שלו ושרבט בספר בעל כריכה כחולה קשה בעיפרון השחור שלו.אמיל התגנב מאחוריו והביט בספר מעבר לכתפו.וזה מה שהוא ראה:"יומן שלי,היום פגשתי את גליטר.כלומר ראיתי אותה אבל היום פגשתי אותה ממש.היא בסדר.רוזה דובואה,שגרה לידינו היא כליל השלמות,כל כך מקסימה.באמת מתוקה.יש לה את השיער הכי יפה בבית הספר ועיניים הכי יפות בבית ספר ושפתיים הכי יפות בבית הספר.אני חייב לצייר אותה,כי יום אחד נפרד.הלוואי שהיא תסכים לדגמן בעבורי,הרי היא יפה כל כך ואני…סוציומט כל כך.אני לא יכול להאמין למה שגיליתי היום על אמיל,הוא חתך לעצמו את הזרוע.קשה לי להאמין.דווקא הילד הזה,הקשה,האיתן,הוא זה שיחתוך לעצמו את הידיים? לא האמנתי.בכל זאת אני כל כך…"עד כאן הספיק אמיל לקרוא."אמיל!"קרא ז'רארד וסגר את הספר.אמיל נבהל כל כך שכשל לאחור ונפל."זה היומן האישי שלי,מי הרשה לך להציץ בו?!"הוא התרתח.דווקא ברגע ההוא הצטער אמיל שלא המשיך לקרוא,ז'רארד הרים את ראשו בדיוק ברגע בו התכוון לכתוב משהו בקשר לאמיל."אני לא…"ניסה אמיל להתגונן."לא מה?! לא הצצת לי ביומן האישי שלי!? תאמין לי שאם היה בו משהו שאתה אמור לקרוא הוא לא היה אישי שלי.למה עשית את זה?! בשביל מה!? כדי לראות אילו מחמאת אני מרעיף על רוזה? כן היא מקסימה בעיני.אז מה?! זה קידם אותך למקום כלשהו? זה עזר לך? אתה תשתמש בזה אי פעם!? לא! אז למה להציץ!? בשביל מה!?"התנפל עליו ז'רארד בצעקות.אמיל הרעיד את שפתו התחתונה.הוא לא היה בסדר.הוא הציץ למקום פרטי של מישהו אחר.כשחשב על זה,הבין כמה נמוך זה היה,להביט בסודות של אדם אחר.לא סתם אדם,חברו הטוב ביותר.כמה חוצפה יש לו? איזה מן יצור שפל הוא? ז'רארד מחה את מצחו בידו ונאנח.הוא הניח את הספר הכחול מתחת לכרית.הוא טפח על כתפו של אמיל וחיבק את כתפו מן חיבוק מאולץ."הירגע חבר…אני קצת…איך לומר…התרגזתי.אבל לפחות לא כתבתי שם שום דבר חשוב.אחרת אוי ואבוי לך."הוא חייך.אמיל החליף את הבכי החנוק בצחקוק ילדותי."אתה רעב?"שאל אמיל בחביבות."כבר חשבתי שלעולם לא תציע.כן אני עוד רגע מת כאן מרעב."ענה ז'רארד."אל תיכנס למטבח ארבעים וחמש דקות ולא תתחרט.לך והזמן גם את רוזה בבקשה,לאחר מכן לך לחדר מספר מאתיים ושש והזמן בבקשה את גליטר.עד שתחזור…תאמין לי שכל הטרחה תהיה שווה."הציע לו אמיל.ז'רארד כיווץ את גבותיו,כאילו בחן את כל מאה שמונים וחמשת הסנטימטרים של אמיל.לאחר מכן פשוט משך בכתפיו,כפתר את חולצתו,ענב את עניבתו ויצא משם.הוא סידר את תלתליו הארוכים הבלונדיניים רגע לפני שדפק על דלת חדרה של רוזה.