פורץ מנעולים- פרק 2

מהפרק הקודם:
הדלת נפתחה בן רגע ומולי עמד ליאור, מדיף ריח משכר.
חיוכו של ליאור חלף על פני, עבר לטליה ושוב קפא עליי, תוך כמה שניות החיוך שלו כאילו נתלה בכוח על שפתיו ועיניו כבר לא היו מכווצות יותר.
גל של זיכרון שטף אותי למראה שלו, מחזיר אותי כמה שבועות אחורה.

פרק 2

איפה לקבור את עצמי? רטנתי בלב.
למה טליה הייתה חייבת ללכת עם פרץ לאיזה פינה חשוכה ולהשאיר אותי פה עם כולם?
לא היינו הרבה ילדים וכל החברות שלי חוץ מטליה נסעו לאילת.
הבנים שנשארתי איתם התמסטלו שעה קודם לכן אז אני ניסיתי להראות שקועה בטלפון.
"את בסדר?" שמעתי מישהו שואל אותי.
"אה?" הרמתי את המבט "כ..כן, למה?" לרגע נשמתי נקטעה ואני נסחפתי לתוך הים המהפנט שבעיניו הגדולות.
החיוך שלו היה יפייפה.
"סתם," העיניים שלו הסתכלו לתוכי "את נראית מוטרדת" הוא התיישבת לידי.
"אהה," גמגמתי "לא משהו רציני, פשוט טליה השאירה אותי פה לבד ואני… טוב אני לא ממש יכולה להיות שם" הצבעתי לכיוון של החמישה הבנים השיכורים שצחקו בלי סיבה וחיבקו את הבקבוק שבידיהם.
הוא צחק צחוק קצר, "אני מבין אותך," הוא אמר "טוב האמת, שאני גם מחפש קצת חברה… ואני חושב שאת הבן אדם הנכון".
חייכתי חיוך קטן שהתחלף בצחוק פתאומי, לא הרגשתי יותר חוסר נוחות, השהייה שלו ליידי הפכה לנעימה.
"דרך אגב," הוא הושיט לכבודי יד ללחיצה "קוראים לי ליאור".
לחצתי את ידו וצחקתי "נעים להכיר אותך ליאור, לי קוראים יסמין".

*
"נו?" טליה תקעה בי מבט.
"מה נו?" שאלתי אותה.
"את חושבת שאני לא רואה כלום?" טלינ עשתה קול נעלב "זה שאני ופרץ ביחד לא אומר שהזנחתי את חיי האהבה של החברה הכי טובה שלי".
הרמתי גבה והיא בתשובה דפקה את ידה במצחה.
"אוי שתהיי לי בריאה," היא גלגלה לי עיניים "כבר חודש שאת וליאור מדברים כל יום כל היום ואת רוצה להגיד לי שאין כלום?"
צחקתי "אבל כבר אמרתי לך שאני כן מרגישה אליו משהו," הודיתי.
"יסמין, זה לא מספיק, את צריכה ליזום משהו".
"סליחה?" שאלתי בפליאה "למה שאני ייזום? הוא הגבר פה".
"בקצב הזה הוא ייזום עוד עכשיו… את צריכה לראות איך הוא מדבר עלייך, איך הוא מסתכל עלייך, איזה יחס הוא נותן ל-".
צלצול טלפון קטע את דבריה של טליה.
"זה ליאור," אמרתי והראיתי לה את שם המחייג "לענות?".
"חבל שלא דיברנו על קופון הנחה לאמריקן אייגל…" היא נאנחה "נו בטח שתעני למה את מחכה?"
הרמתי את הטלפון לאוזני ועניתי "הלו?"
"רמקול!" לחשה לי מור באוזן השנייה "תעשי רמקול!"
דחפתי את טליה קלות במרפקי כדי שתהיה בשקט וזרקתי לכיוונה מבט מאיים.
"הלו? יסמין?" שמעתי את ליאור מעברו השני של הקו.
"כן," אמרתי "מה קרה? אתה נשמע לחוץ".
"האמת ש-שאני…" הוא גמגם "יסמין אני חייב את העזרה שלך. לכי רגע לצד ותבטיחי לי שרק את שומעת".
"בסדר בסדר," אמרתי והלכתי לצד "דבר אליי, אתה מלחיץ אותי".
טליה שלחה אלי מבט שואל ועשיתי לה סימן של חכי רגע.
"אני הסתבכתי," לחש כאילו לא רצה שאיש ישמע "רק עלייך אני סומך".
"ליאור," אמרתי את שמו במתח "תפסיק כבר למתוח אותי, מה קרה?"
הייתה שתיקה קצרה וכמה שניות אחרי זה הוא נשף אוויר בכוח ודיבר.
"תקשיבי," אמר בקול יבש "אני יודע שעבדת כל החופש הזה, ובעצם אני יודע כמה השקעת בהרווחת הכסף הזה… אבל אין לי אף אחד אחר לבקש ממנו. יסמין, אני צריך אלפיים שקל, אני צריך את הכסף שלך. אני כל כך מבקש את העזרה שלך פשוט את היחידה שאני יכול לסמוך עליה, באמת, אני מבטיח להחזיר לך הכל, אני נשבע".
לשנייה אחת ואפילו שתיים הלב שלי קפץ כל כך חזק שלא הרגשתי את הדופק שלי בגוף.
מאיפה הוא נחת עליי עכשיו? זה כמו סטירה אחת גדולה.
"מה?" שאלתי בתקיפות "לפחות תסביר לי מה קרה? מאיפה הפלת עכשיו עליי את כל זה?"
"אני לא יכול להגיד לך".
"ואתה מצפה שאני יעזור לך?" כעסתי "הכסף הזה זה עניין גדול ואתה יודע את זה. אתה יודע כמה קשה השקעתי מהזמן שלי בשביל לקנות איתו מתנה לאחותי, אתה יודע באיזה מצב היא נמצאת! כל זה נשמע לי כמו בדיחה".
"יסמין," הקול שלו נהיה תקיף ויבש מרגע לרגע "אני מצטער, אבל תביני באיזה מצב אני נמצא עכשיו… אם אני לא יכול לבקש ממך את זה אז כנראה אני אצטרך לדרוש את הכסף. אל תעשי את זה יותר קשה, או ש-"
"או שמה?" צעקתי בכעס. טליה קפצה מאחורי ושמה יד על כתפי, הדפתי אותה והלכתי לקצה השני של החדר.
"או שאני יספר לכולם איך לפי שבוע היית במועדון של הבנים" הקול שלו הלך והתקרר, כבר לא דיברתי עם הליאור שהכרתי בכל הזמן הזה, כאילו המסכה נפלה ממנו ועכשיו אני רואה את הפנים האמיתיות שלו.
"נו ו-?" שאלתי כאילו בדרך אגב.
"אל תשחקי איתי משחקים, אני יודע שאת שרפת את המועדון. בכלל לא היית אמורה להיכנס לשם אבל את והחברות שלך חושבות שמותר לכן הכול".
הלב שלי קפא.
"למה את שותקת?" הוא שאל בחצי חיוך, ממש יכולתי לראות אותו מחייך חיוך ארסי דרך השפופרת.
"א-איך אתה יודע על השריפה?" גמגמתי, ידי התחילו לרעוד ולהזיע.
"כל העיר יודעת, זה היה בעיתון, בחדשות, איפה לא," ליאור צחק צחוק עצבני "יסמין, כבר שכחת מי הוציא אתכן מכל הבלגן הזה? מי חיכה שתצאו כדי להבריח אתכן?".
נכון, זה היה ליאור. איך יכולתי לשכוח.
"למה אתה מתכוון "חיכה"?" נפל לי האסימון.
"אם את יודעת את התשובה, אז למה את שואלת?" הוא התגרה בי.
"תענה לי על השאלה" אמרתי בתקיפות.
"אם את מתעקשת… גם ככה אין לי מה להפסיד," הרגשתי איך הזעם ממלא אותי, לא הצלחתי להבין את הרגש שהציף אותי, כעס, בגידה, עצב או ערבוב מוזר של שלושתם.
"באותו יום לפני שבוע שאמרת לי בטעות שאת הולכת עם טליה, מיטל, דון ורעות לחגוג יום הולדת לרותם במועדון הבנתי שזאת יכולה להיות ההזדמנות שלי, שהיום יבוא ותהיה לי דרך להוציא את מה שאני צריך ממך. את מבינה, עוד הרבה לפני החופש הסתבכתי במשהו, בלי כל קשר אלייך הייתי צריך למצוא דרך לצאת מהסיבוך אחרת אח שלי היה-" הוא קטע את רצף דבריו "בעצם אני לא אמור לדבר איתך על זה. אז חזרה לעניין, השבעת אותי לא לספר לאף אחד על התוכניות שלכן כי ברור שהבנים לא ירשו לכן להתקרב למועדון, ואני, החלטתי לקפוץ על ההזדמנות, להמציא משהו. מוכר לך צליל הזמזום והפיצוץ? זה שאחריו כל המקום התחיל לקרוס ולעלות בלהבות? זה נקרא קצר, והוא קרה בגללך. ברגע שהכנסת את השקע של הרמקולים (שאני הרטבתי) לתקע, נהיה בום אחד גדול".
השתיקה הייתה כל כך ארוכה, נראתה כמו נצח, שהתפלאתי שליאור עדיין נשאר על הקו.
זאת לא סטירה, זה בעיטה, אחת כואבת, וזאת בגידה, אחת שוברת, וזאת מכה, אחת שלא נעלמת.
הדמעות שהתחילו להצטבר על עיניי התחילו לזרום ללא שליטה לאורך כל תווי פני, הגוש שנתקע לי בגרון התחיל להחניק אותי עוד ועוד.
"אתה חתיכת…" לא הייתי מסוגלת אפילו להשלים את המשפט.
"כן, תגידי את זה," ליאור אמר בערבוב של צער "אני באמת מבין אותך, יצאתי זבל, ומגיע לי להיכנס לגיהינום, אבל אני באמת לא עושה את זה מתוך בחירה…"
"מה אתה רוצה ממני?!" צעקתי "מכל האנשים בעולם דווקא אני?! אני אתן לך את מה שאתה רוצה, ולא בשבילך, בשביל שתעזוב אותי בשקט! אני לא צריכה שום התנצלות ממך, שמעתי ממך מספיק ואני לא רוצה להקשיב לך יותר בחיים, ברגע זה אני לא מכירה אף אחד שקוראים לו ליאור פרץ, מבחינתי אתה מחוק".
אחרי כמה שניות הוספתי "אם יש לך ביצים בוא וקח את הכסף שלך, עכשיו. ותתחפף לי מהפנים".
ניתקתי את השיחה והתיישבתי על הרצפה ברגליים רועדות. טליה רצה להתיישב לידי ולחבק אותי.
"ששש.." היא לחשה לי "דיי ילדה, תירגעי, מה קרה?"
ניגבתי מהר את הדמעות וקמתי על רגליי.
"רגע," היא קראה מאחורי "לאן את הולכת?"
"אני מבטיחה שאני יגיד לך הכול, אני חייבת לסיים קודם עניין לא סגור".
לקחתי את הקופה שחסכתי בה כל אגורה ויצאתי החוצה.
"תודה על העזרה," הוא חייך חיוך עייף. פתאום הוא נראה שונה, כאילו עם המסכה שנפלה נפל גם כל הזוהר, פתאום התחלתי להבחין בעיגולים השחורים מתחת לעיניו, לעמידה הכפופה וההליכה השפופה, לאיך שהוא מבטא את המילים לאט כל כך.
"אני מבטיח לך שאני לא ישכח את זה." הוא התקרב אליי אבל אני רק לקחתי צעד אחורה, אפילו לא רציתי להסתכל לו בעיניים. ובכל זאת הדמעות ירדו מעצמן.
"חבל," יישרתי אליו מבט "כי אני כבר שכחתי אותך".
והלכתי משם.
עם כל צעד שהלכתי ירדה מעיניי דמעה אחר דמעה.
עם כל צעד שהתרחקתי ממנו, התרחקתי גם מההזדמנות לקנות לאחותי את מה שאני מייחלת לה יותר מכל. הבריאות של אחותי הגדולה.
אשפוז במחלקה פרטית לחולי אנורקסיה. התור לשם לוקח חודשים. וזה היה הפתרון היחיד.