סיגריה אחרונה- פרק 26

אחרי שהדלת נסגרה הנשימות לא חזרו לסדרן, המחשבות שלי לא הפסיקו להתרוצץ. לקח לי זמן עד שלקחתי את הרגליים ונשכבתי במיטה. כשבסופו של דבר עשיתי את זה פשוט בהיתי בתקרה. מול עיניי ראיתי את הפרצוף של סלע, את הפרצוף של אמא שלי, של אבא שלי, את השקר שסבב את הקשר שלי ושל סלע. חשבתי על הנשיקה הראשונה שלנו, על הטעם של הסיגריות שלו שהיו חזקות מידי בשבילי, על החיבוק שלו, המגע שלו על הגוף שלי. חשבתי על מה שהוא עבר. כשהגעתי לחשוב על מה שהוא עבר נחרדתי. הבנתי שסלע היה צריך למכור את הגוף שלו כדי לפרנס את המשפחה שלו, לא ידעתי שהמצב הכלכלי שלו עד כדי כך רע, אבל בעצם כמעט ולא ידעתי כלום עליו. עכשיו כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא נכון, מה אמת ומה שקר. הרגשתי טוב שהסוד הזה נחשף, אני יודעת שאם הייתי מגלה את זה בזמן אחר הייתי מגיבה אחרת. אבל דווקא בקשר לתגובה שלי היו לי הכי הרבה מחשבות. אם הייתי ליזי הקודמת, לפני שבאתי לפה, או אפילו בכמה ימים הראשונים, הייתי מתחילה לצרוח, להרביץ ולקלל, הייתי אומרת שהוא בנאדם מחוק, שאני לא מסוגלת לראות אותו או לדבר איתו, שאני מתעבת אותו. דומה לצעקות שצעקתי על איתן אחרי שגיליתי שהוא היה בעקיפין אחראי למוות של אחד התלמידים. אבל עכשיו לא. הייתי עצובה, בכיתי, אבל כמעט ולא צעקתי. הוא הסביר את מה שהוא רצה להגיד. אני לא יודעת את כל הסיפור, אבל אני בהחלט רוצה לדעת.
אני חושבת שהתגובה הזו נובעת מהאהבה שיש לי לסלע, לבנאדם שהוא. אני יודעת שעכשיו נכון להתרחק קצת, להבין רגע, לא לסלוח בשנייה. לא לחייך בשנייה שהוא מחייך אליי, לשמור רגע על עצמי כדי שאני לא אפגע עוד יותר. אבל אני מוכנה לסלוח, ולא תמיד הייתי מוכנה לסלוח.
ידעתי שהכל משתולל עדיין בחוץ, שהילדים עם ההורים שלהם, שיחות אישיות או מיליון דברים אחרים. אבל דווקא בגלל זה ידעתי שיהיו אנשים בבניין המזכירות. לקחתי את הרגליים שלי וטסתי לשם. נכנסתי לבניין, ביקשתי לדבר עם המורה להיסטוריה.
" היי " היא אמרה לי אחרי כמה דקות המתנה.
" אפשר לדבר? " ביקשתי.
" כמובן, איפה ההורים? " היא שאלה.
" אמא באה רק לטקס, היא לא הרגישה טוב, ואבא היה בעבודה ".
היא חייכה חיוך מבין. " על מה רצית לדבר? ".
" יש פה איזה חדר מבודד? פשוט אני לא רוצה שהשיחה הזו תהיה כל כך.. אני רוצה אותה פרטית ".
" כמובן, בואי " היא אמרה ואני הלכתי אחריה בכיווני המסדרונות עד שהגענו לחדר שעל הדלת היה רשום שמה. גלית.
" אני רוצה לדעת מה קורה עם איתן " אמרתי.
" אני מבינה.. העבירו אותו לחדר מיון בבית החולים הקרוב לאיזור. אני הולכת לשם מאוחר יותר, תרצי להצטרף? ".
" את אפילו לא שואלת למה וכאלה? ".
" אני מבינה שיש בינך לבין איתן מערכת יחסים מורכבת, אני מבינה למה את רוצה ללכת ולבדוק מה שלומו ".
" בהתחלה חשבתי שאני לא אוכל להתמודד עם זה, אבל זה חזק ממני ".
" כן.. אני מבינה מאיפה את יוצאת.. ".
" אני.. " התחלתי לומר לה והיא הסתכלה עליי. אבל לא יכולתי, לא יכולתי לחשוף את זה שאני יודעת את טיב הקשר האמיתי בינה לבין איתן. לא רציתי לעשות לה את זה, בעיקר כשהיא עכשיו כל כך נחמדה. אני אשתוק עוד קצת, רק עוד קצת, וכשיגיע הזמן הנכון אני אגלה לה.
" לא היה לך קל היום הא? " היא שאלה.
" איך את יודעת? את רואה את זה? ".
" הבעות הפנים.. הגימגום.. אני מבינה אותך- זה לא קל לילד לחוות את ביקור ההורים הראשון ".
" מתי אני כבר אצא מפה? " שאלתי.
" בקרוב " היא אמרה.
" אחרי שאני אעבור שינוי לא? " שאלתי בחיוך.
" כנראה " היא אמרה.
" אבל עברתי שינוי.. אפילו אני מרגישה את זה. לא בזכות בית הספר האמת, בזכות האנשים. למדתי לסמוך ולא להתנפל, להקשיב ולהבין, לא להרגיש שכולם בוגדים בי ".
" באמת? " היא שאלה בחיוך.
" אני רצינית לגמרי ".
" זה טוב ליזי " היא נאנחה בחיוך, " זה אומר שאת בדרך הנכונה ".
" טוב, מתי את רוצה שאני אגיע לפה הערב? ".
" אני אצא בסביבות שש וחצי, תהיי מוכנה? ".
" בטח " אמרתי בחיוך, " תודה ". יצאתי מהחדר והלכתי בכיוון השילוט ללובי המרכזי של בניין המזכירות. הלכתי לי לאט לאט, מצאתי את גרם המדרגות שלי ריק. התיישבתי עליו ושיחקתי בכמה עלים יבשים. רציתי סיגריה, אבל הן היו תקועות עמוק בתוך התיק שבחדר.