סיגריה אחרונה- פרק 25

אני לא יודעת אם להגיד שהיא התלהבה, אבל היא הבינה ישר למה הפכתי את החדר שלי. הוא היה דומה לחדר קטן שהם נתנו לי במרתף, חדר ההתבודדות של ליזי, זה היה חדר שעשיתי בו מה שרציתי, סוג של חדר שאני הפכתי לחדר יצירה. היא לא אמרה איזה וואו או משהו, אבל זה לא ממש עניין אותי.
כשהגיעה השעה היא ואני הלכנו די מרוחקות לכיוון האולם הגדול של בית הספר. האמת שלא ידעתי לאן אני צריכה ללכת, אז פשוט עקבתי אחרי המוני האנשים. מצאנו לנו שני כיסאות וישבנו עליהם.
המנהלת החופרת התחילה לדבר, כמעט ולא הקשבתי למה שהיא רצתה לומר. הסתכלתי סביב, על ההורים של המוני הילדים. כולם ישבו כל כך מרוחקים, כאילו הם בכלל לא רוצים להיות שם. הפנים של כולם היו עצובים, למעט כמה כאלה שהדברים של המנהלת עניינו אותם. זה היה נראה כמו טקס עצוב, אזכרה או משהו אם נדבר בקיצוניות. היה לי קשה לשבת שם ולראות את המבטים העצובים של התלמידים. ניסיתי לשער מה עולה בדעתם, על מה הם חושבים, מה הם בעצם רוצים.
הטקס נגמר, כמה מחיאות כפיים, היא אמרה תודה והסבירה על המשך היום. כשכולם התפזרו הלכתי עם אמא לליד השער הראשי.
" אז זהו? " היא שאלה.
" כנראה " אמרתי בחיוך.
" בואי " היא אמרה והתקרבה לחיבוק קטן. נתתי לה חיבוק קטן בלי משמעות.
" אם את צריכה משהו.. ".
" את יודעת טוב מאוד מה אני צריכה " אמרתי בלי מבט חם בעיניים.
" אני יודעת.. ותאמיני לי שלא קל לי לראות אותך סובלת ".
" אבל זה יצא ממך תוך שנייה. תחזרי לחיים שלך, לעומס, תספרי לאבא מה שלום הבת שלו וחוץ מזה.. לא תזכרי שאני כלואה בבית כלא למשוגעים ".
" ככה את קוראת למקום הזה? " היא שאלה.
" כן " אמרתי לה בישירות.
" אני מקווה שאנשים יצליחו לעודד אותך קצת במקום הזה ".
" אנשים כמו מי בדיוק? ".
" סלע? " היא שאלה.
" נראה " אמרתי.
" לא שמעתי פה לא.. " היא אמרה בחיוך.
" אמא תעשי לי טובה.. את החיוך שלך באמת אין לי חשק לראות ". אני חושבת שהיא נעלבה מזה.
" טוב.. יום טוב ליזי " היא אמרה ונשקה לי נשיקה קטנה במצח. היא יצאה מהשער הגדול ואני עשיתי נפנוף קטן עם היד לשלום.
ראיתי את ההורים יושבים עם הילדים שלהם בכל מיני מקומות, אפילו את גרם המדרגות שלי הסודי תפסו לי. פשוט לקחתי את רגליי והלכתי לחדר. פתחתי את הסלסלה של אמא, ראיתי בה כסף, ראיתי כמה דברים מהחדר, את הבובה הקטנה האהובה עליי, כמה חולצות. לא היה בה שום דבר אישי. שום מכתב, שום ציור מאיזה.. לא יודעת אפילו מה, שום יחס. סתם מתנות שהערך שלהן גבוה, אבל העומק שלהן נמוך.
" אני מפריע? " נשמע קול מכיוון הדלת. כנראה ששכחתי לסגור אותה.
" ממש לא, כנס " אמרתי לסלע.
" איפה אמא שלך? " הוא שאל בחיוך.
" הלכה, ביקשתי ממנה שתלך ".
" באמת? " הוא נשמע מופתע.
" עזוב את זה " אמרתי בחיוך, " איך עם ההורים שלך? ".
" הם בדיוק עכשיו בהפסקת צהריים אז יש לי כמה דקות להיות איתך " הוא אמר בחיוך והתקרב אליי.
" עזוב " התרחקתי, " אין לי מצב רוח " אמרתי והתיישבתי במיטה.
" משהו שאני יכול לעשות? " הוא אמר.
" תעזור לי לפרוק את הסלסלה ".
" אה, קיבלתי משהו מההורים שלך ".
" סתם מתנות חסרות חשיבות.. " אמרתי והתחלתי להוציא לאט לאט דברים מהסלסלה. היה שקט לכמה דקות. לקחתי פריט ומיקמתי אותו, וסלע כנראה רק הסתכל על מה שיש בתוך הסלסלה. הוא החזיק את הבובה שלי, בובת ארנב חמודה עם עיניים גדולות, הוא חייך. הוא התחיל ללטף את הבובה, זה היה מצחיק להסתכל עליו. " לא היה אמור להיות לה זוג? יש עוד אחד כזה מעל המיטה שלך.. " הוא אמר. אני נעצרתי, הוא שתק.
" מה? " שאלתי והסתובבתי אליו.
" אני… ".
" איך אתה יודע איך נראה החדר שלי? ".
" אני.. ".
" סלע " אמרתי וסגרתי את הדלת, " תענה לי ".
הפנים שלו נהיו רציניות, הוא הסתכל עליי ולא העביר את המבט שלו ממני. אבל הוא שתק.
" מי אתה באמת? " שאלתי.
" ליזי.. " הוא נאנח.
" אל תשחק איתי משחקים, מי אתה באמת? ". הרגשתי שאני רועדת.
" אני מצטער.. " הוא נאנח, " אני מצטער שלא אמרתי לך קודם אבל פשוט לא יכולתי ".
לא האמנתי שזה קורה לי. הוא היחיד שהאמנתי שלא יבגוד בי במקום הזה. " אז מי אתה? ".
" אני פה בשבילך.. פה בשביל להגן עלייך.. ההורים שלך.. " הוא נאנח, התחיל לגמגם.
" ההורים שלי שלחו אותך? בגללם אתה כאן? ".
" אפשר להגיד שאני סוג של פסיכולוג.. רק מאוד צעיר.. אני.. ההורים שלך מממנים לי את השהות כאן, בתמורה אני שומר עלייך, מדבר איתך.. בודק שהכל בסדר ".
" כל ההבטוחת האלה שנברח מכאן ביחד, כל הילד הטוב שאתה אומר שאתה, כל העמדת הפנים ליד אמא שלי- איך אתה מעז? " אמרתי ולא האמנתי.
" זה לא אמור לשנות כלום " הוא אמר, קם ונגע לי בכתף.
" אל.. " אמרתי והעפתי את היד שלו ממני, " פשוט לך " אמרתי.
" אני אמרתי להם שזה רעיון רע " הוא אמר והרגשתי את הדמעות עומדות לצאת ממנו, " הם לא הקשיבו. הם רצו לשמור עלייך והציעו לי דברים שאני לא יכול לסרב להם. הם אמרו שהם ידאגו למשפחה שלי, משפחה שאין לה אמצעים לדאוג לעצמם. ליזי זה טוב יותר מלמכור את הגוף שלי כדי לממן להם לחם ומים, לממן להם את החיים " הוא אמר עצוב.
" זה מה שהיית לפני שבאת לפה? עכשיו העבודה הנוכחית שלך זה לעזור לי בכלא הזה? ".
" ליזי אני לא תכננתי להתאהב בך, זה פשוט קרה. את אדם כל כך מיוחד… אני לא יכולתי להגיד לא למה שהם הציעו, לא יכולתי להמשיך לעבוד בדבר שאני כל כך מתבייש בו, ואני רק בן 17 וכל החיים לפניי. לא תכננתי לשקר לך.. תכננתי בשלב כזה או אחר לגלות לך, אפילו היום מתישהו. זה פשוט נפלט לי.. ".
הדמעות התחילו לצאת לי מהעיינים. הוא ניסה להרגיע אותי ואני רק הדפתי אותו. התיישבתי כשגבי על הדלת, הוא הלך והתיישב על המיטה מסתכל עליי כל הזמן.
" אז ההורים שלך לא פה נכון? " שאלתי.
" לא, ממש לא " הוא אמר עצוב.
" אני חושבת שזו פעם ראשונה שבנאדם בוגד בי ואני לא רוצה להרביץ לו.. " אמרתי בבכי אבל עם צחוק קטן, " אני מבינה מאיפה אתה מגיע.. אני מבינה למה אתה עושה את זה.. ואלה הרגשות כל כך הזויות. אני לא רגילה לסלוח ".
" ליזי.. " הוא נאנח, " יש עוד דבר אחד שאת לא יודעת ".
" והוא? ".
" שיש גם אח שלישי לבובת הארנב שלך " הוא אמר בצחוק עם דמעות אחרונות. צחקתי, לא יכולתי שלא לצחוק.
" תראה מה אתה עושה " אמרתי בצחוק, " אני צוחקת, אני אמורה לכעוס ".
" קחי כמה זמן שאת רוצה.. תנסי להבין מאיפה באתי ואני אנסה להתרחק.. אני גם לא חושב שאת צריכה לעבור פה שינוי, כי את אחד האנשים היותר מדהימים שיצא לי להכיר. אני תמיד פה בשבילך.. ואני לא אפסיק לשמור עלייך " הוא אמר.
קמתי, מנגבת את הדמעות האחרונות. פתחתי את הדלת בתור סימן של 'אתה יכול לצאת'. הוא הנהן והתקדם לעבר הדלת. " ודי לבכות " הוא אמר, נישק לי על המצח ויצא מהחדר.