ה-בן דוד – פרק 8 (על 1D)

אצלי בחדר,ממש על יד המיטה,עומדת שני,ידיה אוחזת בידו של ליאם.
"מה..מה את עושה פה?" שאלתי,בולעת גוש שעמד בגרוני בכבדות.
"א..אנג'י" היא גימגמה, "אני כל כך מצערת שלא התקשרתי" היא אמרה מיד.
"תלכי מפה" אמרתי בלחש,ואחר כך שוב בצעקה, איימי ולירון נבהלו מעט.
שני הסתכלה על ליאם בחשש,וליאם הניד בראשו,מסמן לכולם לצאת,כך שנישאר ביחידות.
שני התיישבה על יד המיטה שלי,שקט שרר בחדר.
"אנג'י,למה את כל כך כועסת?" שאלה בתמימות,כאילו שהיא לא יודעת.
"כי את חתיכת חרא מטומטמת שחושבת שכל העולם מגיע לה" אמרתי בקול.
לא משנה כמה שנאתי את עצמי,תמיד ידעתי שאני יותר מוצלחת ממנה, עד לפני החרם כל הבנים התחילו איתי,ולא התייחסו אליה בכלל,הייתי חכמה יותר,עשירה יותר,וזה אחד הדברים ששברו אותי,להרגיש הכי טובה ופתאום להרגיש נחותה יותר מהברור מאליו.
בגלל זה,בגלל שהייתה יותר מקובלת ממני,שנאתי אותה,עם כל האהבה,זה אף פעם לא היה שלם..
"אנג'ל" היא מלמלה בבכי.
"אל תבכי עכשיו,שבהזדמנות הראשונה רצת לכריס,נפטרת ממני,אז קדימה,תלכי" אמרתי.
"אנג'י,אני באתי אלייך כבר מלפני שבועיים,פחדתי לדבר איתך,בדיוק בגלל זה,זה לא אני,הם הערימו עליי,אני ברחתי משם,לפה,אלייך,ואני וליאם,אנחנו יחד" היא אמרה.
הייתי בשוק,כאב חד עבר בליבי,הגבר היחיד שהיה שלי,עכשיו גם אותו לוקחים לי,אני מתגעגעת להארי,אפילו שהוא בגד בי,אהבתי אותו.
"תלכי מכאן" ביקשתי בלחש.
"אנג'י" היא אמרה בקול מלא רחמים עצמיים,אני לא רוצה לראות אותה אפילו.
"תעופי מכאן" צעקתי והיא יצאה.
ליאם נכנס אחריה, "אני מבין ששמעת" הוא אמר,מגרד בעורפו.
"למה ליאם?" שאלתי,בעוד הדמעות זולגות להם.
"אני מצטער,אנג'ל,אני אוהב אותה" הוא אמר בלחש.
"אתה לא יודע מה זה אהבה,אתה לא חווית אהבה,עד שכל האשליה הזאת תתפוצץ לך בפנים אתה לא תבין" התחלתי לצעוק,קמתי מהמיטה ונעמדתי מולו.
"אנג'י,תפסיקי,אני כיבדתי אותך ואת הארי" הוא אמר,מרכין את ראשו.
"תסתכל לי בעיניים ליאם,גם האהבה הזאת הלכה לה,הותירה אותי חשופה,ללא כלום,שבורה ועצובה,זה סופה של כל אהבה ליאם,אתה לא יכול לברוח מזה" צעקתי.
"אנג'י,בבקשה תפסיקי" הוא מלמל שדמעות נוחתות על פניו.
"ליאם,אתה לא מבין,אתה לא עברת את זה ואני בטוחה שגם לא תעבור,כי אתה מפורסם,מקובל,חתיך, שום דבר לא חסר לך,אף אחת לא תרצה לעזוב אותך,אבל אני,אותי כן עזבו,שתי האהבות שלי,כולם אותו חרא,שניהם השאירו אותי חסרת כל,עצובה,חשופה,כמו מטומטמת התנהגתי,אבל זה אכפת לאף אחד,נכון?אף אחד לא אוהב אותי,אני לא חשובה לאף אחד בעולם הזה,אפילו אמא שלי,גם לה לא אכפת ממני,מהרגע שהגעתי ללונדון,חודשיים שלמים,היא לא התקשרה אליי,אפילו לא שאלה מה שלומי.
נמאס לי ליאם,נמאס לי מהחיים החרא האלו" אמרתי בלחש,מתיישבת על הרצפה באיטיות.
"אנג'י,זה לא נכון,לי אכפת ממך" הוא אמר,מתיישב לידי.
"ליאם תפסיק,אני סתם תיק שהפילו עלייך" אמרתי,מודה בברור מאליו.
"אנג'י,את באמת חשובה לי" הוא אמר,מסתכל בעיניי, "וגם להארי" הוסיף.
הדלת נפתחה,וממנה נכנס הארי..