אהבה בדלתיים סגורות חלק ז'

היא חזרה לשולחנה והחלה לבדוק את הנוכחות.כשהגיעה לאות ס',עצרה.היא יצאה לרגע מהכיתה."תודה…"לחש אמיל לז'רארד,הוא ניסה בכוח רב להתגבר על דמעותיו."זה בסדר,אתה לא אשם.אם היית אשם הייתי מניח לה לצרוח עלייך."הוא ענה בשלוות נפש והקפיץ את העיפרון שלו בידו.אמיל ניסה להעמיד פנים שלא שמע את החלק השני של המשפט,הוא פשוט לא רצה לשמוע אותו.ז'רארד היה אדם שהיה מודה ברצח שהוא עצמו ביצע,עד כדי כך החוק היה חשוב בעיניו.גברת אמליה חזרה כעבור כמה רגעים ושני הנערים שתקו.התלוותה אליה ילדה בגילם.ז'רארד לא הביט בה,אבל אמיל כן.העיניים הירוקות שלו נפערו כמו עיני חתול שזיהה טרף.העיפרון שהיה תחוב בפיו כמעט נפל."פססט אונז'! תסתכל…"לחש לו אמיל.ז'רארד הניד בראשו ושב לצייר.אמיל הסתכל שוב בנערה.השיער הארוך שלה היה חום ובהיר שזור קווצות בלונדיניות,יפהפה כמעט כאילו הייתה זו פאה.הוא היה גלי מעט ומתולתל ממש בקצותיו.העיניים הכחולות הגדולות שלה הביטו בנקודה גבוהה יותר מראשי התלמידים.היו לה ריסים מרשימים וגבותיה היו דקיקות.השמלה הורודה שלה הגיעה קצת מעל לברכיה.רגליה העדינות הלבנות היו נתונות בנעליים גבוהות וורודות.היא הייתה גבוהה,אבל כנראה היו אלה עקבי הנעליים שלה.הסרט הורוד שאסף את השיער שלה היה בוהק ומנצנץ.השפתיים שלה היו צבועות בורוד כמו עפעפיה.גם הבנים וגם הבנות הביטו בה במן הערצה."תלמידים זוהי גליטר סנט ג'ון,תלמידה חדשה בכיתתנו."אמרה גברת אמליה.העיפרון של אמיל נפל מפיו ונחת בקול נקישה על השולחן.הוא בהה בגליטר במבט מהופנט וכסס את ציפורניו."אדון בוסואה! לא הערתי לך כבר היום!? התק את עיניך מהתלמידה החדשה,הוצא את אצבעותיך מהפה,שב ישר,ומיד!"התנפלה עליו מיס אמליה.גליטר החניקה צחקוק ולחייו של אמיל בערו בתופת.הוא הרכין את ראשו על חזו ונשך את שפתיו."גליטר שבי בבקשה בשולחן שלפני אדון פונטלייה,הנה שם."אמרה מיס אמליה.גליטר התיישבה בשולחן שלפני אמיל וז'רארד,בגבה אליהם."זה פשוט…ואוו…"חשב אמיל וחייך חיוך חולמני."היי אמיל! תתעורר ותסגור את הפה!"לחש לו ז'רארד."רצית לומר משהו אדון פונטלייה?"שאלה מיס אמליה בקול קשוח."לא גבירתי."אמר ז'רארד."טוב ויפה."אמרה מיס אמליה.מאז ומתמיד טיפחה בליבה טינה מסויימת כלפי ז'רארד.הוא היה חכם ממנה וחשב בצורה ממולחת וחדה.הנה היום הצליח בשני משפטים "לנצח" אותה והציל את אמיל.מול טיעון כזה לא יכלה מיס אמליה לומר דבר.במשך כל אותו שיעור בהה אמיל בגליטר.היה לה שיער מדהים ביופיו,היא הייתה בעצמה יפהפיה.היא הייתה יכולה להיות המקבילה הנשית לז'רארד,לפי המראה שלה.
בתום השיעור השני,השתחררו להפסקה."בוא איתי!"אמיל אחז בידו של ז'רארד וגרר אותו לחצר האחורית."אמיל אתה יודע שאני לא אוהב ללכת לשם!"רטן ז'רארד."נו בוא כבר!"אמר אמיל."תפסיק כבר,שיכור!"הטיח בו ז'רארד אך מיד התחרט על מה שאמר,החיוך הסתמי של אמיל נעלם."היי! זה לא היה יפה! תתנצל תתנצל תתנצל תתנצל!"הוא החל לומר שוב ושוב.בערך באזור הפעם העשירים פלט ז'רארד:"בסדר,אני מתנצל.".אמיל חיבק אותו חיבוק של ילד קטן."יופי! התנצלת! אז בוא נלך!".ז'רארד חייך חיוך סתמי,גלגל את עיניו ונגרר בהכנעה אחרי אמיל.המקום שאליו הלכו היה מלא עשן סיגריות וריח אלכוהול.אמיל היה מעשן,לז'רארד לא היה אכפת,כל עוד אמיל לא עישן בקרבתו.ז'רארד לא לקח מעודו שאיפה אחת מסיגריה.מה שהיה מפתיע בהתחשב בסביבה בה גדל.תלמידי הכיתה נטו לחשוב שז'רארד הוא סתם ילד כעסן שלא מרוצה מכל מה שיש לו.הדבר העצוב באמת היה שלז'רארד לא היה שום דבר.לא הורים,לא חברים,לא בית ולא משפחה.הוא אפילו לא ידע היכן יגור אחרי שיסיים את הלימודים.חייו נתנו לו אלף סיבות לבכות ואפילו לא סיבה אחת לחייך.אבל הוא צחק את הצחוק הלעגני שלו בשקט.הרי אף אחד לא ראה אותו בוכה מעולם,היה לו לב כמעט מאובן לחלוטין."היי אמיל? שוב החבר שלך נגרר לפה?"שמע ז'רארד קול.סומק של זעם הציף את לחייו.כשכעס פניו היו מאדימות,כולם חשבו את הזעם לבושה.אמיל צחק."אני גררתי אותו לכאן בכוח."הוא אמר."היי בלונדי,רוצה סיגריה?"שאל אחד הילדים.רוב הילדים שלא הכירו את ז'רארד קראו לו פשוט "בלונדי" הכיתה קראה לו " אונז' ",המורים פשוט קראו לו "מיסייה פונטליה".ז'רארד הניד בראשו."תגיד הוא גם מדבר החבר שלך?"צחק הבחור הזה."כשצריך…"אמר ז'רארד.אמיל חייך מתחת לשפמו.ז'רארד לא נשאר בחברתם זמן רב,לאחר כרבע שעה הודיע שהוא מאחר לספרייה ועזב את המקום,מקלל לאיטו.המילים היחידות שז'רארד ידע בשפה אחרת מלבד צרפתית היו קללות שאפילו לא חשבתם עליהן.בלטינית,אנגלית,איטלקית ושלל שפות.הוא התעסק בכפתורי מעילו תוך כדי הליכה והרכין את ראשו.הוא החל ללכת במהירות רבה ואז נתקל חזיתית במישהו שמיהר גם הוא.ז'רארד נהדף אחורה ונפל על הרצפה."תסתכל לאן שאתה הולך יא חתיכת…"הוא כבר התכוון לשלוף קללה מעליבה במיוחד,למזלו הביט למעלה לפני שפתח את הפה."אה…שלום רוזה…"אמר בקול רועד.סומק הציף את לחייו,הפעם הייתה זו הבושה.רוזה הושיטה לו את ידה ועזרה לו לקום.היא צחקה ופרעה את שיערו."תסתכל לאן שאתה הולך,בסדר?"אמרה. הוא חייך חיוך ביישני והסתלק.הוא שמע את רוזה מצחקקת.