הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 42

חלק א-

אחרי כמה ימים שהאדונים נשארו בארמון הם החליטו שמוטב שהם יחזרו חזרה. כמובן ששיר התחילה להתווכח איתם שזה לא הוגן שמרי אמרה להם להישאר, אבל הם החליטו שמוטב שיעזבו, כמובן שלא לפני שנתנו לנסיכה כמה שיעורים. הם נשארו אם הנסיכה כמה ימים, ואף הצליחו להתיידד איתה. משום מה נראה שכל פעם שהנסיכה יוצאת לבחוץ לטייל בחצר על גב הסוס היא מאושרת יותר, כיף לה.
השמש היתה בגובה השמיים בערך כשהם יצאו לרכוב הסוס אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה הרגישה הרבה יותר טוב ואף היתה חברותית יותר כלפי הנסיך אדוארד וויליאם.
משום מה כל פעם שאמבר נמצאת בקרבת אדוארד היא חשה צביטת אשמה בלב. כאב לה להמשיך את כל הקטע הזה של אירוסים-נישואים לנסיך אדוארד כשהיא בעצם יודעת שהיא אוהבת את ויליאם וגם היחסים ביניהם היו יותר טובים.
אבל משום מה כל פעם שהיא ראתה את אדוארד היתה לה הרגשה שיש בפנים מין נפש טהורה כזאת, מין נפש שלווה. כאילו בתוך אדוארד יש שני סוגים של אדוארד, אדוארד העדין והרגיש, הפגיע, ואדוארד האכזר, זה שתמיד אומר מילים בוטות לאחיו, זה שתמיד נראה שהוא שונא את כולם.
אתמול כשהיא שלחה את המשרתת להביא לה משהו לתעסוקה, היא ראתה ששיר חזרה כשעל פניה הבעה מודאגת. כששאלה אותה מה קרה היא ענתה לה שהיא פגשה בנסיך כשעל פניו היתה הבעה מהורהרת וחסר תכלית. היא שאלה אותה אם היא שאלה את הנסיך מה קרה לו, אך אמר לה שהוא רוצה להיות לבד, הוא לפחות זה מה שהיא הבינה מתנועת ידו.
"אולי תזמיני אותו אלינו היום, אני רוצה לרכוב על סוסי." אמרה לה אמבר.
"נשמע רעיון מעולה," אמרה שיר ופנתה לדרכה.
אמבר קמה והסתכלה בפעם הראשונה על החדר שבו שהתה במשך כמה ימים. החדר לא היה גדול אך גם לא קטן. היתה בו המיטה הגדולה שבה ישנה הנסיכה, ארון בנוני שהיו בו הבגדים ושאר הדברים שניצלו מהחדר ההרוס של הנסיכה, חלון קטנטן, אך יותר גדול מחריץ. הקירות והרצפה היו מרופדים בשטיחים מפוארים בצבע ירוק זית ודוגמאות עליהם, סמלים של שושלת המלון. נברשת גדולה היתה תלויה על התקרה והפיצה אור רך ולבן.
הנסיכה תהתה לפעמים מאיפה מגיע כל הכסף לממלכות, היא ידעה שזה מגיע מאנשי העיר,מיסים, אך זה היה נראה לה קצת מוזר.
היא זוכרת את הפעמים ההם שהיא היתה יורדת אל העיר אם אביה כדי לראות אם חסר להם משהו. ומידי פעם כן, כדי לגבות מיסים
אנשי העיר תמיד היו מברכים אותה לשלום, אך מעולם לא קראו לה בשמה, תמיד רק "נסיכתי" או "נסיכתנו", אף פעם לא קראו לה בשמה. ברור שכשגדלה ואביה סיפר לה מה קרה, היא הבינה את הצורך להגן על שמה. אבל זה עדיין נראה לה מוזר שף אחד לא יודע את שמה, חוץ מאביה מרי וויליאם.
ואמה, אמה המנוחה. היא מתגעגעת לימים בהם היא היתה משחקת איתה, מכסה אותה בשמיכה, לימים בהם עוד היתה בריאה.
אמבר סיימה להתלבש ויצאה מחדרה. ברור שהיה עדיף –ומכובד- שיבוא משרת שיעזור לה להתלבש, לפתוח לה את הדלת ואף ועזור לה לרדת. אבל תמיד אמרו לה שהיא עדינה מידי כלפי המשרתים, שהיא ירשה את האופי של אמה.
היא ראתה את אדוארד מחכה לה למטה.
"בוקר נפלא בשביל רכיבה, לא?" אמר ושילב את ידה בידו. הנסיכה הגיעה למין מסקנה כזאת שהיא צריכה לבלות יותר בחברתו של הנסיך, כדי שלא יחשדו במשהו בטעות…
"בוודאי," אמרה. הם צעדו לעבר האורוות והסיס חיכה להם שם, מחזיק במושכות הסוסים שלהם. הנסיך לקח את המושכות של הסוסה של הנסיכה מידי הסייס ועזר לה לעלות; אחר כך עלה על סוסו שלו והם התחילו לזוז. הסוסים צעדו להם לאט, לאורך השדה הירוק.
"אז… יש לך משהו להגיד לי?" אמר הנסיך אדוארד אחרי שתיקה ארוכה ששררה בניהם.