אהבה מסוכנת- פרק 5

הבלוק עם התמונה הימם אותי. הבלוק שכב מאונך, ועליו היה מצוייר דבר לא גמור, אבל מרהיב ביופיו.
ים כחול, שהיווה את כל הצד התחתון של התמונה, היה מלא במיליוני צבעי כחול שונים, לבן מדי פעם, שמראה את קצף הגלים. החוף ליד הים היה בצע חום חזק , והשמש כבר כמעט ושקעה. עדיין ראו את השמש מאחורי הים הגדול, אבל ראו גם רקיע וכוכבים לבנים שנראו מנצנים למרות שזאת הייתה רק תמונה.
נעצתי את עיניי בתמונה, אולי כמה דקות, ורז אז הבחנתי בדמות רחוקה שעומדת על החול. רגלי לקחו אותי קדימה, והסתכלתי על התמונה. הייתה שם אישה בהריון.
"אני לא מאמין." מלמלתי.
"כבר אמרת את זה 10 פעמים." היא אמרה ורק אז שמתי לב שהיא עדיין עומדת לידי.
"אני לא מאמין." אמרתי שוב.
"פעם 11." היא גיחכה ולבשה על עצמה חלוק לבן ומלוכלך במיליוני צבעים.
"את ציירת את זה?" מלמלתי.
"לא." היא אמרה ואני הרמתה אוטומטית את ראשי אליה.
היא התעלמה ממני ואז התחילה להשלים על הציור עוד פרטים.
"את צינית?" שאלתי.
"ואני חשבתי שייקח לך יותר זמן לקלוט את זה." היא ענתה.
הפעם התעלמתי, והמשכתי להסתכל על התמונה היפה שנגלתה אל מול עיניי.
__________________________________________________________________

עוד פרט אחד קטן פה, ופרט אחד פה. זהו. סיימתי עוד ציור, והשעמום יתחיל לעלות לי על העצבים בקרוב.
"אני לא מאמין." הוא מלמל לעצמו שוב ושוב.
מה כבר יש לא להאמין?! זה רק ציור. כיסיתי את הציור ויצאתי מהחדר, לא אכפת לי שישאר שם.
סגרתי את הדלת של החדר שלי בטריקה והתיישבתי על המיטה.
לא עברה שנייה שבה ניסיתי להירגע, והפלאפון שלי צלצל.
"כן." עניתי.
"כריס! זאת שירן." שמעתי את קולה של חברתי הטובה מהקו השני.
"היי שירן." עניתי לה בטון יבש. זה לא שניסיתי להיות רעה ( גם, וזה הלך לא רע בשבע עשרה שנים האחרונות, עד גיל 3 הייתי ילדה טובה) אבל הטון שלי תמיד היה קר.
"היי שירן. איפה את?" היא שאלה.
"במועדון, מתכננים ת'ערב. את באה?" היא שאלה.
"לא ממש. אין לי כוח." עניתי. היית שתיקה של כמה דקות מטרידות מהצד שלה ואז היא אמרה.
"חכי, אני בדרך אלייך." וניתקה.
זרקתי את הפלאפון על הכרית ועצמתי את עיניי. חושבת.
__________________________________________________________________

היא יצאה מהחדר, ואני נשארתי להסתכל על יתר התמונות המכוסות.
הייתי בהלם תמונה אחרי תמונה, מישהי כ"כ מפונקת ומוחצנת, יכולה לצייר כ"כ יפה.
__________________________________________________________________

שירן נכנסה לחדר שלי במהירות, וזרקה את התיק החדש שקנתה על הספה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"אמור לקרות משהו שלא ידעתי ממנו?" שאלתי חזרה.
"את לא רוצה לבוא למועדון, ואת נשמעת מוזר." הוא אמרה.
"מה קרה? אז לא בא לי ללכת למועדון! אני עצבנית!" אמרתי.
"מה קרה?" היא שאלה שוב.
"הוא מעצבן אותי! אני לא מצליחה להיפטר ממנו!" אמרתי והעפתי את ידי באוויר, כדי להמחיש לה את העצבים.
"על מי אתה מדברת?" היא עצרה אותי.
"על הנהג!" היא אמרה.
"איזה נהג?" תתחילי מהתחלה.
"אז זוכרת את התאונה, ברור שאת זוכרת. ישבנו שאותו חדר בבית חולים." אמרתי לעצמי.
"נו." היא קטעה את המחשבות שלי.
"אז לקחו לי את הרישון ואבא שלי הצמיד לי נהג! ואני שונאת אותו!" הסברתי.
"למה את שונאת אותו?" שאלה.
"כי הוא חושב שהוא מלך." אמרתי.
"אז מה? את חושבת שאת מלכה אבל אוהבים אותך בכל זאת." היא אמרה והשתתקה אחרי המבט שיריתי לעברה.
"הוא מדבר אליי בעצבים. בחיים לא דיברו אליי ככה וזה לא יתחיל עכשיו. אני חייבת למצוא דרך להיפטר ממנו." אמרתי.
"ומה אבא שלך אומר על זה?" היא שאלה.
"אבא שלי?! הוא לא אומר כלום. הוא מצדיק את איתי!" אמרתי.
"אז ככה קוראים לו? איתי?" היא שאלה.
"לא! קוראים לו שמוליק- ברור שקוראים לו איתי. על מי אנחנו מדברות עכשיו?!" שאלתי.
"אוקיי, זה שאת עצבנית את לא צריכה להוציא את זה עליי." היא אמרה והרימה ידיים.
"שירן, את חייבת לעזור לי!" אמרתי.
"אוקי. תני לי לחשוב כמה דקות." היא אמרה ונשכבה על המיטה הרכה שלי.
__________________________________________________________________

יצאתי מחדר האומנות שלה, או איך שלא קראו לו, סטודיו משהו, וירדתי למטה. מקלחת קטנה לא תזיק לי. __________________________________________________________________

"יש לי." שירן אמרה ואני הסתכלתי על החיוך השטני שנמתח בין שפתיה. היא עלתה על משהו.
אני מכירה את שירן, והיא תמיד משיגה את מה שהיא רוצה.
"את זוכרת שסיפרת לאבא שלך שיש לך חבר?" היא שאלה.
"כן." אמרתי.
"והוא הגיב ממש רע.?" היא המשיכה.
"כן." אמרתי.
"אז, אולי.." היא התחילה.
"לא! לא! יש לי גבול!" אמרתי.
"אבל אם את ואיתי תהיו ביחד ואבא שלך יגלה 'בטעות' בתמונה אנונימית לחלוטין, שאתם ביחד, הוא יעיף אותו מכאן בלי בעיות." היא אמרה.
"אבל אני לא יכולה לשחק את עצמי חברה שלו. הוא מגעיל, ואידיוט, וחש מלך, ו…ו…והוא מכוער!" אמרתי.
"את זה אני צריכה לבדוק." היא אמרה.
"את מה?" שאלתי.
"לבדוק אם הוא מכוער או לא." היא חייכה חיוך שטני חדש.
"את חושבת שזה יעבוד?" שאלתי.
"ברור. את רק צריכה לעשות שינוי תדמית לידו, כי בטוח הספקת להראות לו את התדמית הרעה שלך, ולמצמץ כמה פעמים, והוא כבול אלייך." היא אמרה ופתחה את המגירה שלי, שולפת לק אדום.
"אבל-." התחלתי
"בלי אבל ובלי חבל. הכל למען מטרה לא? רק תזכרי להפוך ל'טובה' בהדרגה." היא אמרה.
__________________________________________________________________

יצאתי מהמקלחת, ותכננתי להיכנס למיטה, להשלים את שעות השינה של הלילה, אבל דפיקה בדלת קטעה אותי.
כריסטינה נכנסה.
היא הייתה לבושה בבגדים אחרים, חצאית מיני מגי'נס ומגפיים לבנות בלי עקב, חולצה לבנה מבד רך.
"מה את צריכה?" שאלתי.
"שוב אתה בלי בגדים?!" היא אמרה.
"אני עם בוקסר." אמרתי.
"להסתובב עם בוקסר זה נקרא בלי בגדים." היא אמרה.
"טוב, מה את רוצה?" שאלתי.
"מה עוד אני רוצה ממך? " היא שאלה.
"אבל לא מזמן חזרנו. רק עשיתי מקלחת" התעצבנתי.
"יופי, לפחות לא תסריח. יאללה תתלבש. יוצאים לשיעור." היא אמרה.
"איזה שיעור?" שאלתי.
"גיטרה." היא אמרה ויצאה מהחדר.
מה גיטרה עכשיו?! יש משהו שהילדה הזאת לא עושה?!