לאס וגאס – פרק 35 – שלוש חתונות והלוויה אחת

-כעבור שבוע-

-נקודת מבט ג׳סמין דליין-

התעוררתי שוב שטופת זיעה , מצחי קדח מחום , וכולי רעדתי .
שוב אני חולמת על החטיפה , שוב אני מתעוררת מסיוטים בו הם בסוף לא מחלצים אותי .
זאת שריטה , טראומה , מכה שנשארת כול החיים , זה לעולם לא יעזוב אותי .
הידיעה שהם עוד חיים ואלוהים יודע מה הם עושים , מה הם מתכננים , למה הם עשו את מה שעשו , ולמה דווקא לי ?
המון שאלות נותרות ללא תשובות בכול פעם שאני מתעוררת מהסיוטים האלה .
עבר שבוע מאז שמייק התחתן , כולם לאט לאט עוזבים את הבית .
נשארנו רק אני אביה וניק , אדם התחתן ועזב , וכך גם מייק .
כשהם היו כאן הייתי מרגישה יותר מוגנת, ידעתי שיש מישהו שמשגיח עלי .
אבל עכשיו , בקושי , למרות שיש המון שומרים מסביב לבית הגדול הזה .
אני לא מספרת לאף אחד על הסיוטים האלה , אפילו לא לאריק .
כולם יחשבו שאני משוגעת ויכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית או משהו כזה .
קמתי מהמיטה לוהטת מחום , החום הכבד של ווגאס לא טרם למצב הלוהט הזה , לקחתי בגדים מחדר הארונות הגדול שלי ונכנסתי לחדר הרחצה הפרטי שלי .
פשטתי את הפיג׳מה הקצרה מסאטן שלבשתי ונכנסתי אל המים הקרים , המים קיררו את גופי הלוהט .
לאחר מקלחת קצרה וקרה יצאתי מהמים, התלבשתי במהירות ונכנסתי חזרה לחדרי תוך כדי שאני מסרקת את שיערי .
הבטתי על השעון שעל הקיר , קרוב לשתיים עשרה אחר הצהריים , בטח אין אף אחד בבית פרט לאמבר , ואולי אביה.
ניק בטח במונסיטו .
יצאתי מחדרי ועברתי ליד חדר האורחים , החדר ריק , אמבר בטח בקומה התחתונה .
אמבר נשארה אצלנו לתקופה קצרה שטיפה התארכה , היא נשארת פה בסביבה , אני לא יודעת מה הסיבה .
עברתי ליד חדרה של אביה שבדיוק יצאה מחדרה .
״בוקר טוב״ איחלה לי בחיוך וירדה מטה אל הקומה התחתונה , ירדתי אחריה ללמטה .
אימא של אביה ישבה במטבח ובישלה , זה מה שהיא עושה כול היום , היא לא עובדת , היא גם לא מנקה , היא רק מבשלת .
ראיתי את אמבר בדיוק יוצאת מהמטבח ויוצאת החוצה , אני ואביה נכנסנו אל המטבח ואחילנו בוקר טוב לכריסטיאנה אמא של אביה , ״אביה תכין לי גם נס״ אמרתי לה והיא הנהנה בתגובה .
הרגשתי מועקה כזאת , כאילו היום הזה הולך להיהרס באיזה שהיא צורה , כאילו הכול עומד להתפרק , העולם הזה , הבועה הזאת שאנחנו חיים בה .
שקעתי במחשבות , ״קחי״ אביה אמרה והעירה אותי מהן , היא הניחה מולי כוס זכוכית גבוה עם ידית מלאה במשקה חום בהיר , הריח של הנס נישא באפי .
לגמתי לגימה קטנה , ואז שוב .
ההרגשה הזאת שמשהו לא טוב הולך לקרות היום העיקה עלי , העיקה המון , ולא הצלחתי לנער את המחשבה הזאת מראשי .
מחשבה נוספת עלתה לראשי , אולי זה בגלל החטיפה , אולי ההרגשה הזאת קשורה לזה איך שהוא .
שמעתי רעש נורא , בום חזק כול כך ומחריש אוזניים .
ירייה אחת בודדה של אקדח .
הכוס נפלה מידי ונשפכה על השולחן , המבטים שלי ושל אביה הצטלבו ושנינו רצנו החוצה אל מקור הרעש , שכריסטיאנה רצה אחרינו .
יצאנו בחוץ אל שביל הגישה ואל המדרכה הראשית , דמות דקת גזרה שכובה על הרצפה , דם מסביב לגופה ועיניה נעוצות בשמים הנטולי עננים .
אביה צרחה ורצה אל זרועותיה של אמא , עמדתי שמה חסרת אונים ולא ידעתי מה עלי לעשות , רק רעד השתלט על גופי .

-שעה לפני כן-

-נקודת מבט אמבר סיירוס –

קמתי לעוד בוקר מיגע , אני עדיין בווגאס אני לא יודעת מה גרם לי להישאר פה .
התעוררתי עם תחושה מוזרה , כאילו ידעתי שעומד לקרות משהו .
התחושה המוזרה הזאת התחזקה מרגע לרגע , עם כול נשימה שלי , וכול תזוזה שלי הרגשתי איך ההרגשה המוזרה הזאת משתלטת עלי .
נערתי את ראשי כדי לסלק את המחשבות וקמתי מהמיטה , נכנסתי לחדר הרחצה הפרטי שבחדר שטפתי פנים וצחצחתי שיניים , נכנסתי חזרה לחדרי הזמני ופתחתי את הארון הוצאתי בגדים , אני יסע למונסיטו אני ישאל את אד אולי אם הוא יוכל להעסיק אותי ואני יעבור קבוע לווגאס .
ימכור את הדירה שלי בקארסון סיטי , ויתחיל לעבוד פה , ווגאס זה הבית שלי , אני תמיד יחזור לפה .
הסרתי מעלי את הפיג׳מה הקצרה , והתלבשתי בבגדים שהוצאתי , נעלתי לרגליי עקבים , התאפרתי ויצאתי מחדרי.
ירדתי לקומה התחתונה , כמו כול יום מאז שאני פה אני מוצאת את כריסטיאנה אמא של אביה במטבח מבשלת .
הריחות הטעימים עלו באפי , לא יודעת למה התחלתי להתגעגע אל הריחות האלה למרות שאני מריחה אותם כמעט בכול בוקר .
״בוקר טוב מתוקה , לאן את הולכת ?״ שאלה אותי כריסטיאנה , היא כמו אמא בשבילי , והיא מתנהגת אלי כאילו אני בתה מבטן ולידה .
״למונסיטו , אני ישאל את אד אם הוא יכול למצוא לי עבודה במלון , אני חושבת להשכיר דירה פה בווגאס״ אמרתי לה בחיוך קטן .
״יפה בהצלחה״ אמרה לה , ״אוקיי אני יצא , נתראה בצהריים״ אמרתי לה , המילים האלה נשמעו כול כך מוזר שהוצאתי אותם מפי , כאילן אני משקרת לה למרות שהאמנתי למה שאמרתי באמת ובתמים .
׳מה קורה לך ? , תפסיקי לאבד עשתונות זה בסך הכול יום גרוע כמו כול שאר הימים בלי טום׳ מוחי העיר לי .
התעלמתי מזה , והתקדמתי אל היציאה מהבית .
פגשתי בדרך באביה וג׳סמין שחייכו אלי ונכנסנו למטבח ובירכו את כריסטינה בבוקר טוב .
המבט של ג׳סמין היה מוזר , לא הצלחתי להבין מדוע , היא נראתה כאילו היא ראתה רוח , רדופה , אבל הסתירה זאת בעזרת חיוך עדיין .
יצאתי מחוץ לבית , האוויר החם של ווגאס הצליף על פניי ברגע שיצאתי , השמש קפחה מעל ראשי .
התקדמתי אל הכביש כדי לעצור מונית , אד הציע לי להשתמש ברכבים שיש בבית, אבל אני מרגישה שהוא נתן לי כבר מספיק ואני לא רוצה לקחת ממנו גם רכב, אני מפחדת לעשות לו נזק .
הבטתי לצדדים לראות אם מוניות מתקרבות , אבל אף מונית או רכב נראו ברחוב השומם .
ההרגשה המוזרה הזאת התעצמה פי 100 והעיקה על חזי , ראשי התערפל מעט ולא הבנתי מדוע אני מרגישה את מה שאני מרגישה .
ואז הכול עבר כמו חלום , הגיח אופנוע שחור ועליו רוכב לבוש בגדי עור מפינת הרחוב , הוא נסע במהירות עצומה .
לא הבנתי מה זה , רק ראיתי את האקדח השחור הארוך שאחז בידיו .
הוא ירה ונפלט קליע מהקנה לעברי , הכדור הזה בכלל לא אמור להיות שלי .
הכול ניראה בהילוך איטי , המון מחשבות התרוצצו בראשי .
ראיתי את כול חיי בהילוך אחורי , מהרגע בו אני זוכרת את עצמי ועד הרגע בו אני זוכרת שאיבדתי את עצמי כשטום מת .
משום מה לא הייתי עצובה שהמוות שלי התקרב , הייתי שמחה , רציתי כבר שהקליע יפגע בי , אבל זה ניראה איטי מרגע לרגע .
ההרגשה המוזרה הזאת התחילה להיעלם לאט לאט , והרגשתי איך כול הדאגות הצרות עוזבות אותי , מרפות ממני , איך אני מרפה מעצמי .
אומרים שבן אדם יודע מתי הוא אמור למות , מסתבר שגם אני ידעתי , עוד מהרגע בו פקחתי את עייני הבוקר .
לא כאב לי , לא הייתי עצובה , רציתי כבר את הרגע הזה בו הנשמה שלי תעזוב את גופי ותצטרף אל טום שם למעלה , חיי לא שווים פה כלום בלעדייו .
אני מתתי נפשית ביום בו אהבת חיי מתה והינה עכשיו אני הולכת למות פיזית , אני הולכת להצטרף אליו , ואני שמחה מזה .
במחשבות אלה הרגשתי כאב עצום , הכדור פילח את בטני ונפלתי דוממת על הקרקע .
הצלחתי עוד להבחין בדברים , עדיין לא הייתי מתה לגמרי , הכול ניראה מטושטש.
נעצתי את עניי בשמים , אני באה טום .
מאז הכול שחור .

*

•נקודת מבט כללית•

הם טמנו את הקבר באדמה , כולם בכו אפילו הגברים בכו , אד נשבע שהוא ינקום את המוות שלה , היא הייתה כמעט כמו הבת שלו , הוא דאג לה ושמר אותה.
הוא הרגיש כאילו בגד באמונה שכך היא מתה .
ג׳סמין לא הייתה עצובה , משום מה היא הבינה שהיא קשורה אל אמבר יותר ממה היא חשבה , היא כמעט הבינה אותה .
את הכאב היומיומי הזה בלי טום , ועכשיו היא הצטרפה אליו שם למעלה .
זה מין סגירת מעגל , חשבה ג׳סמין .
כולם התחילו להתרוקן מבית הקברות , הם ערכו הלוויה קטנה ומשפחתית , אבל ווגאס כולה ידעה שהולכת להיפתח מלחמה בעולם התחתון , ואד לא ינוח עד שיהרוג וינקום ברוצח .
ג׳סמין נשארה אחרונה בבית הקברות , מביטה על אותו המקום בו כיסו את הקבר באדמה .
על לוח השיש האפור ועליו חרוט השם של אמבר.
היא בהתה בהייה ממושכת בקבר , ג׳סמין ידעה בליבה שזה קשור לחטיפה שלה , אבל ניסתה להתעלם מזה .
׳אני יודעת שמצאת עכשיו מנוחה יקירתי׳ מלמלה אל הקבר והלכה אל אריק שחיכה לה בתוך הרכב במגרש החנייה ליד בית הקברות .