לחיות ללא עבר ~פרק 2~

הרופאים שבאו כדי לערוך לי בדיקות עשו בהתחלה את הדברים הרגילים-מדדו לי חום ודופק, ובדקו מה שלום הפציעות שלי והנקע ביד שלי. אחר כך הם עשו בדיקות שלא ממש הבנתי למה צריך אותן, אמרו לי להזיז את הרגליים והידיים בכל מיני דרכים (ולא הקשיבו לי כשאמרתי שהרופא אמר שאני צריכה להזיז פחות ביד ימין!!), לשבת ואז לקום, מיששו לי את הבטן ועוד דברים בסגנון. אחר כך גם אמרו לי שכל כאביי הראש והכל זה בגלל שיש לי זעזוע מוח קל, ואז שאלו כל מיני שאלות והגיעו למסקנה שיש לי אמנזיה.
"אמנזיה? טוב…מה אני אמורה לעשות?" אם בכלל יש מה…
"ברגע שנשיג יותר פרטים עלייך נחפש אנשים שעשויים להכיר אותך. את צריכה לראות סרטים, לבקר בכל מיני מקומות שונים, כל דבר שיכול לעזור לך להיזכר לפחות במשהו. אבל לא במצב הזה כמובן." ענה אחד הרופאים ואז נכנסה האחות שהסיעה מגש על גלגלים (נו הדבר הזה ששמים עליו אוכל ואפשר להסיע אותו כי הוא על גלגלים…). היא הגישה לי ולנועה ארוחות בוקר שכללו יוגורט לחמנייה ומיץ.
"אז את לא זוכרת כלום?" היא שאלה, הנהנתי להסכמה. "יכול להיות שהם שלך הוא לירון?" היא שאלה. הרמתי גבה. חיוך התפרס על פניה. "זה היה עלייך כשהובאת לפה." היא אמרה והושיטה לי תליון שהיה חרוט עליו "Liron". "והבגדים שלך עברו כביסה." היא אמרה והושיטה לי חולצה שחורה שכתוב עליה "F*** off", ג'ינס קהה קרוע ואולסטאר. זה אמור לרמוז לי על איזה מן אדם הייתי?! טוב… אולי סתם הייתי עצבנית באותו היום. "זה כל מה שהיה עלי?" שאלתי, "כן. זה הכל. אם היה לך פלאפון או מפתח או כל דבר אחר מובן שהייתי מביאה את זה גם." מה?! איך יצאתי בלי פלאפון?! טוב נחמד לפחות לדעת שאני כבר לא חסרת שם… לירון… אני אנסה להתרגל לשם הזה. "רגע אחד, הובאתי? זאת אומרת שמישהו הביא אותי?" שאלתי, מלאת תקווה. יש! יש מישהו שהביא אותי, מישהו שמכיר אותי! הוא או היא בטח יבואו לאסוף אותי… "כן, הייתי פה כשהובאת." היא ענתה, "אולי תתארי אותו או אותה?"
"זה היה בחור שלבש סווטשרט לבן עם הקפוצ'ון על ראשו, הוא נראה לי בערך בסביבות הגיל שלך ו…הוא מיהר לאנשהו, לפי ההתנהגות שלו הוא הכיר אותך. זה כל מה שאני זוכרת ממנו…" היא אמרה, זה לא מספיק מידע כדי שאני אזכר במשהו! ולאן הוא כבר יכל למהר כשאני במצב הזה?! אם הוא הכיר אותי, הוא היה אמור להישאר איתי, לא? אוף, איזה אנשים מעצבנים יש בעולם. "טוב..תודה" מלמלתי והתחלתי לאכול את ארוחת הבוקר.

-כעבור שבוע-
עבר כבר שבוע ואף אחד שהיה יכול להכיר אותי לא הופיע. כשכבר לא היה לי צורך בכל התחבושות עלי צלמו אותי כדי לפרסם מודעה עלי ולמצוא אנשים שמכירים אותי. אבל למה אף אחד עוד לא הגיע?! נטשו אותי!!!!
טוב לפחות במשך השבוע התחברתי עם נועה, התברר שהיא אחלה של בן אדם.
רק שאין לה משפחה משהו… אני זוכרת איך אתמול נכנסה אלינו אישה עם איפור כבד, ציפורניים אדומות וארוכות ומחשוף די עמוק שנדף ממנה ריח של סיגריות. זאת אמא של נועה. היא דברה איתה כמה דקות, חיבקה אותה ואז הלכה. נועה אמרה שבהתחלה היא התביישה בה, אבל אחר כך הבינה שהורים, או במקרה שלה-אמאות, לא בוחרים, וחוץ מזה, בכל זאת, היא הולידה אותה…
חוץ מזה אני גם יודעת עליה שהיא חיה בפנימיה ששולחים אליה ילדים שההורים שלהם לא יכולים להעניק להם טיפול מספק. לרוב אלה ילדים עם הורים פושעים, או הורים מאוד עניים, או אמאות כמו של נועה, אבל ממש לפעמים יש גם ילדים של משפחות עשירות שההורים לא מיייחסים להם תשומת לב ולפעמים מזניחים אותם.
אוי, שיט! אני לגמרי שכחתי… נועה עוזבת היום בחזרה לפנימיה הזאת…
"בי, נועה…." אמרתי כשהיא סיימה להתארגן וכבר הייתה לבושה בביגדי יום-יום. "ביי…אני אתגעגע אלייך," היא אמרה והתחבקנו. "הי, למה אתן נפרדות?" אמר הרופא המבוגר שהיה הרופא הראשון שראיתי כאן. "מה? מה זאת אומרת?" שאלנו בו זמנית, "לירון, את נוסעת עם נועה לפנימייה. עדיף שתהיי לפחות עם מישהי שאת מכירה… כל זה כמובן באופן זמני עד שימצאו אנשים שמכירים אותך." אמר. מה? להתרגל לעוד מקום?! מצד שני… ככה אני אהיה עם נועה…
הייתי צריכה רק שתי דקות כדי להתארגן וללבוש את הבגדים בהם באתי, ואז התייצבתי ליד נועה והיינו מוכנות לדרך.