בחזרה לפנימייה| פרק 2

דפיקה בדלת העירה את ג'וש. הוא קם ופתח את הדלת. עמדה שם נערה בלונדינית, שמנמה ויפה בהחלט.
"שלום, רוני נמצאת?" שאלה.
"כן היא בחדר שלה. מי את?" שאל ג'וש בחשדנות.
"אני שרלוט. באתי להחזיר לרוני את הכפכפים שלה. היא שכחה אותם בים." אמרה ואחזה את כפכפי ה"הוויאנס" של רוני.
ג'וש היה מבולבל. רוני ירדה בעיתוי מושלם. כשהבחינה בשרלוט בדלת הכניסה חשבה לעצמה "זה לא הולך להיות טוב."
"לוטי, היי!" קראה רוני.
"היי, רון. שכחת את הכפכפים שלך. מצאתי אותם ליד הגלשנים." אמרה שרלוט.
"רוני… מה הולך פה?" שאל ג'וש בבלבול.
"הו, אבא… זאת שרלוט. היא לומדת איתי בבית הספר." אמרה בלית ברירה, אף על פי שהסיפור ממש לא הגיוני.
"בית הספר.. מה?" אמרה שרלוט, שלא ידעה שרוני צריכה להיות בבית הספר וזה מה שאמרה לאביה.
"תודה, שרלוט." אמר ג'וש, לקח את הכפכפים וסגר את הדלת בגסות רוח.
"את שיקרת לי, הא? היית בים, לא בבית הספר." אמר.
"אבא אני-" קטע אותה ג'וש ואמר: "בלי תירוצים. את הולכת מחר לבית הספר."
"באמת?!" אמרה בהתלהבות.
"המ, כן.. למה את נרגשת כל כך?" שאל אביה.
"הייתי בטוחה שחזיר אותי לפנימייה…" משכה בכתפיה והשפילה את מבטה.
"מה פתאום! את פה איתי ואני לא אוותר עלייך בכזאת קלות." אמר וחיבק אותה.
"תודה, אבא." חייכה ועלתה לחדרה.
——————————————————
*נקודת המבט של רוני*
התעוררתי לרעש נוראי. זה היה צלצול רועם ולא נעים לאוזניים. "אבא? מה זה?!" שאלתי בצעקה.
"הו, מצטער רון. זה השעון המעורר שלי." ענה.
קמתי ממיטתי והלכתי להתארגן; צחצחתי שיניים, סידרתי את שיערי, לבשתי חולצה שחורה בלי שרוולים, שורט ואת כפכפי ה"הוויאנס" שהחזירה לי שרלוט אתמול. שמתי את הילקוט כשרצועה אחת על כתפי ויצאתי לבית הספר. לא היה קשה לזהות את בית הספר- הוא היה מבנה ענק ושלט אפילו יותר גדול עליו. היה כתוב בית ספר ג'נריישן בפונט (גודל הכתב) 100, או משהו כזה. כשעברתי דרך השער, השומר עצר אותי ואמר "הי, תציגי את כרטיס התלמיד שלך."
"אין לי, אני תלמידה חדשה פה." אמרתי.
"לכל תלמיד צריך להיות כרטיס תלמיד. זה החוק פה!" הרים את קולו מעט.
"אבל מה אתה לא מבין?! א-נ-י ת-ל-מ-י-ד-ה ח-ד-ש-ה פ-ה" אמרתי בכעס. אני חייבת להודות שיש לי פתיל קצר, וזו אחת מאלפי התכונות הרעות שלי.
השומר לחץ על כפתור אדום וגדול ובתוך כמה שניות הופיע אדם מבוגר בחליפה. שיערתי שהוא המנהל, לפי ביטחונו העצום.
"כן, בוריס?" אמר בקול נמוך (הכוונה היא לא בטון, אלא בצבע הקול.)
"אין לה כרטיס תלמיד." אמר.
"דבר ראשון, בוריס, אמרתי ללחוץ על הכפתור רק במקרי חירום. ודבר שני," הוא פנה אליי "למה אין לך כרטיס תלמיד? זו החובה בבית הספר שלנו."
"אני תלמידה חדשה פה.." אמרתי בביישנות. האמת היא, שאני לא טיפוס ביישן, אבל הרגשתי די מטומטמת על שהתעצבנתי בכזאת מהירות, ועוד על כזו שטות!
"הו, את וורוניקה?" שאל והושיט את ידו. הנהנתי ולחצתי את היד שלו.
"אני אד, מנהל בית הספר 'ג'נריישן'" אמר תוך כדי לחיצת ידי.
"שלום." אמרתי והרפתי מידו.
"לא היית אמורה להגיע לפני כמה ימים?" שאל.
"המ.. כן.. הייתי אמורה אבל.. היה עיכוב בטיסה." שיקרתי, כמובן. לא רציתי ליצור רושם של ילדה שמעדיפה להיות בים ולבלות במקום ללמוד. (למרות שאני כן!)
"בואי ניכנס למשרד שלי כדי שתוכלי להירשם לבית הספר. רק לפני כן, את מוכנה להסביר את הלבוש הזה?"
"סליחה?" שאלתי. אני שונאת שמעירים לי ואני לא יודעת לקבל ביקורת- עוד אחת מהתכונות הרעות והנוראיות שלי.
"גופייה, מכנס קצרצר וכפכפים?!"
"מה הבעיה בזה?" שאלתי בחוצפה.
"הביטי על כל התלמידים פה. בבית הספר שלנו יש משהו שנקרא 'תלבושת אחידה'- זוהי תלבושת צנועה וזהה לכולם." אמר בהתנשאות.
"מה רע בלהיות קצת שונה? למה כולם צריכים להיראות אותו דבר?"
"תראי, וורוניקה, זה לא נתון לוויכוח. זה החוק פה." אמר. "עכשיו, נלך למשרד שלי." אמר והוביל אותי.