הרוח

הבחור ישב שעון בגבו על גזע העץ הרחב והשקיף אל הנוף שמתחתיו. ים נפרש מהעמק והחוצה, ואת מקומו של החול החליף דשא ירוק ורך. הבריזה נשבה ובידרה את שיערו הארוך מעט של הגבר, וזה עצם את עיניו ושאף אל ריאותיו כמה שיותר מהאוויר הצח והמלוח של הים. גופו הרפוי נראה נינוח ורגוע, ונדמה היה שהוא ישן, אך למעשה רק נמנם. או חלם בהקיץ.
עלי העץ החלו ליפול אחד-אחד סביבו, ירוקים ונפלאים. הגבר פקח את עיניו וחיוך קטן של הבנה ניכר על פניו. “במה זכיתי לביקור ממך, גרייס?” שאל בעדינות.
העלים שנפלו ארצה התערבלו כמו טורנדו קטן שבקטנים ויצרו דמות. רוח חזקה מעט יותר נשבה ולפתע העלים הירוקים, שכבר היו בצורה שדומה לאנושית למדי, נעלמו ובמקומם עמדה ילדה קטנה, כבת שתים-עשרה לכל היותר. שיערה היה שחור וחלק כמשי והחליק על גבה עד לאמצעו. עיניה היו כמו קליידוסקופ שלעולם לא התמקמו על צבע אחד מסוים, ותוי פניה הקטנים והחלקים היו מחוייכים כשראתה את הגבר. שמלתה הלבנה והפשוטה התנפנפה סביבה בהרמוניה עם שיערה המתבדר.
“יש לך משימה,” הודיעה לו הילדה; גרייס. “הודעה רשמית מהמועצה.”
הבחור נאנח. “כמובן שיש לי משימה,” אמר במעט קרירות. “הרי רק חזרתי ממשימה אחרת לפני כמה ימים והנה שולחים אותי שוב לאיזה חור.”
“למעשה, לא רק אותך שולחים,” היא תיקנה אותו. “באים איתך עוד שניים.”
“ואני חושב שאני יודע מי השניים האחרים,” הגבר נשמע כאילו אין לו שום ברירה אחרת.
“המשימה שלכם היא למצוא נערה,” המשיכה גרייס בשלה. “ולא סתם נערה. היא אמורה להיות השולייה של מישהי שאנחנו מכירים טוב מאוד. ושונאים כאחד.”
הבחור הזדקף והסתכל על הילדה בעניין. “חיזרי שוב?”
“אליס,” אמרה גרייס בקול קפוא והמילה אמרה הכל. מבטו של הבחור התקשח והוא נראה רצחני לכמה רגעים.
“השולייה שלה?” שאל בנוקשות. “ממתי לאליס הייתה שולייה?”
“מאז שהנערה הזאת נולדה,” גרייס נשמעה ארסית למדי ומבוגרת מידי לילדה קטנה.
“ולמה דווקא עכשיו אנחנו הולכים למצוא אותה?”
“כי ברגע שהיא תגיע לגיל שמונה-עשרה היא תוכל להשתמש באתה-יודע-מה שהיה לאליס לפני שהיא נעלמה.”
הגבר טמן את ראשו בידיו. “אז למה דווקא אני? ועוד איתם?”
“המועצה יודעת למה אתה מסוגל,” ציינה גרייס בטון עובדתי. “והם יודעים מה אליס עשתה לך, כך שהם בטוחים שאתה תצליח. והם שולחים איתך אפילו אחד מהמועצה עצמה! זה בטח אומר שהמצב חמור.”
נדמה היה שהמילים אומרות הרבה, כי הבחור הרים את מבטו בבת אחת והסתכל בתדהמה על גרייס. “מעולם לא שמעתי על מקרה שהמועצה מקריבה אחד משלה לעזור לאנשים מהסוג שלנו.”
גרייס משכה בכתפיה. “גם אני לא. אבל זה בהחלט מה שהם עושים.”
“אבל השלישי שיהיה איתי – “ התחלתי לומר אבל גרייס קטעה אותי בהנהון.
רעש של גל שהתנפץ אי שם מילא את הדממה ששררה בין השניים, בזמן שהבחור עיכל את דבריה של גרייס. זו הסתכלה עליו בעיניים אטומות, כאילו חושבת על מה שהוא חושב.
“אני מבין,” האיש אמר לבסוף ונעמד על רגליו. “איפה המשימה תתבצע? ומתי?”
“כמה שיותר מוקדם בעיר אסטלריה,” ענתה גרייס אוטומטית. “השניים האחרים כבר יפגשו אותך שם.”
פניו של הגבר נותרו חתומות. “הבנתי. תודה, גרייס. את יכולה ללכת.”
גרייס הנהנה ולרגע נדמה היה שהיא רוצה לומר עוד משהו, אך היא קמצה את ידיה לאגרופים והשפילה את ראשה. לרגע זהרה באור לבן ואז התנפצה לרסיסים קטנטנים, שנפלו ברכות על הארץ.
ההבעה על פניו של האיש לא השתנתה. הוא נראה רציני, וכל גופו היה נוקשה, מוכן לקרב. הוא הפנה את גבו אל הים שמתחתיו והחל ללכת, מקווה שהמשימה הזאת תעבור גם היא בשלום.