סוכן 007 -מורשה להרוג

מי היה מאמין ?
אני יודעת שאני לא . אני לא הייתי מאמינה .
גם אם היו מסבירים לי שוב ושוב , שהיפיפיה כהת השיער ששוכבת לידו זו אני , הייתי מנידה את ראשי שוב ושוב לשלילה , זה לא היה אפשרי , זה לא היה הגיוני . זה היה קסם .
* * *
נקודת מבט בריי

איך הגעתי למצב הזה ? מישהו מוכן לפחות לנסות להסביר , איך אני יושבת בכיתה של 40 נערים ונערות לא מוכרים , מוזרים , שנועצים בי מבטים בוחנים במשך שני השיעורים האחרונים , מאז נכנסתי לכיתה והצגתי את עצמי , בריי דמה , ילידת נרווגיה , בת לשני הורים מוזרים מאוד שהחליטו בהחלטה נמהרת ופתאומית לעזוב הכל . את הבית , את החווה שלנו , את המשפחה ואת החברים שהשארנו מאחור , ולעבור לכאן .
איכסה . פריז .
עיר האורות , והרומנטיקה והקסם , לא יודעת מה איתכם , אני מעדיפה את הכפר הקטן שלי בנרווגיה.
כמובן שבמקום לענות לי ישירות מה אנחנו עושים פה ולמה עברנו לארץ הזאת , לעיר הזאת בהתראה כל כך פתאומית ,אמא ענתה כמו תמיד את אחת התשובות המתחמקות והמעצבנות שלה :
"רק פה אנחנו בטוחים "
לא שאלתי ממה , קיבלתי את העובדה שאמא שלי ,וגם אבא , מטורפים על כל הראש . לפחות אני יצאתי בסדר . אני מניחה .

הכל התחיל בערך לפני חמישה חודשים , התקף המוזרות של אמא ואבא , זה כלל בדר"כ כמה ימים ארוכים שבהם הם כמעט ולא היו בבית, תמיד היו משאירים פתקים ארוכים ומחרפנים של כאילו פרדה , וסכום מטריד של כסף בקופה המשפחתית , מזהירים אותי לא לפתוח לאף אחד .
את התקופות האלו ליוו לפעמים , גם צלצולים מאיימים בדלת , בטלפון , צלצולים שכולם נגמרו בשתיקה . באף אחד בחוץ , או על הקו אם בקשר לטלפון .
ההתקפים היו בדר"כ מסתיימים , שאמא הייתה נכנסת לחדר שלי אחרי תקופה של כמה חודשים (אורך ההתקף) עם פנים מוכרות . פנים של " אנחנו עוזבים "
ואז היינו אורזים ועוברים לעיירה אחרת .
אבל אף פעם לא לארץ אחרת . לפריז . באסה .

תמיד חשבתי זה כיף להיות ילדה יחידה ,אבל לא האותו רגע . ששישבתי בכיתה , בהפסקה , לבד .
וקבוצה ענקית של בנים ובנות , ריכלו עליי . ואפילו לא ניסו להסתיר .
"החדשה ? מוזרה " קבעה אחת , בלונדינית עם גשר , אף ארוך ודק . (מתערבת שהיא יכולה לגעת בו עם הלשון ) ועגילים גדולים פי שניים מהאוזניים העכבריות שלה . מכוערת בקיצור .
"דווקא נראת אחלה ,אל תהיי רעה מארי ." השיב לה אחר בנימה תוקפנית . מארי . אוקי. לא מתאים לה .
בלונדה נראתה קצת פגועה , אבל לא התאפקה מלהשיב לו "מה קורה לך מוריס , רק אמרתי מה אני חושבת "
אדון בטחון עצמי (מוריס ) נעץ בה מבט תוקפני ומשתיק . לא ממש יכולתי להתעלם מרגשות הרחמים שולו למראה הפנים המושפלות שלה .
טיפשה . אני פשוט טיפשה .
רציתי להשתיק את הרגשות הדוחים , אז הפנתי את המבט , עוקבת אחר ההתרחשויות בשקט , כמו סוכן מוסד .
ואז ראיתי אותו , הוא ישב בגבול , בין החבורה לי קצה הכיתה . וממש כמוני , בהה . בי .
הוא היה יפה . לא היה ספק . אבל משהו אחר משך את עייני . עיניו .
גדולות , שחורות . חכמות . הם נראו כמו בנות מאה שנה . בתוך הפרצוף הנערי שלו , אבני צור ישנות , חקוקות היטב .הוא לא הסיר את מבטו .

נקודת מבט פיטר

ואז ראיתי אותה . חיכיתי לה כבר די הרבה זמן , אז לא הפתיעה אותי הישיבה המבוהלת שלה , ידעתי למה היא פה . בגלל מי .
הם היו צריכים להגיע קודם , היא והמשפחה שלה . חיכיתי בשקט כמו יגואר שאורב לטרף , במשך שנה שלמה .
עכשיו הגיע זמן הנקמה ..
חיכתי מספיק זמן . ההורים שלה הולכים לשלם . הולכים מחיר כבד מאוד .
הזזתי את הכיסא בעדינות , והתקדמתי אלייה , לא מסיר את עיני מעייניה , ירוקות . מעניין .
רגש חרטה התחיל לצבוט לי בלב , השתקתי אותו .
היא הטרף שלי . לא פחות ולא יותר .