שלמות ברוטב תות

ופקחתי את עיניי. קרני האור החלו להיכנס לנבכי חדרי ולשקף את יופיים בעיניי.
זה היום הראשון של כיתה ד', אבל ידעתי שיש משהו קצת יותר מיוחד ביום הזה. יכולתי להרגיש את זה. זה היום הולדת שלי.

קפצתי מהמיטה אל תוך חולצת הבית ספר האדומה שלי שחיכתה לי על הכיסא והאולסטאר האדומות שקיבלתי שנה שעברה ונראו כאילו הן נקנו אתמול. קוראים לי הייזל. אימי קראה לי כך כי נולדתי עם עיני דבש בהירות וקצת ירוקות. היא תמיד סיפרה שהיא קראה לי כך כי אני מיוחדת. בדיוק כמו צבע העיניים שלי. היא אמרה שהיא חלמה עליי עוד לפני שנולדתי ושכל מה שהיא אי פעם רצתה מתרכז בי.

תמיד בלילה שלפני היום הולדת היא סיפרה לי שמחר לא יכול לקרות לי שום דבר רע. שדווקא, ביום הולדתי, האושר יציף את גופי ואין שום סיכוי שמשהו
יפגע בי. דווקא ביום הולדתי.
לפעמים, כשהייתה קצת עצובה, היא הייתה מספרת לי על נסיכה יפהפייה וקטנה שאהבה לאכול רק תותים אדומים, ושדה התותים שיש על יד הבית מוקדש לזכרה. תמיד אהבתי לאכול תותים.
לפני שפתחתי את הדלת אל עבר היום החשוב, חיכיתי לחיבוק שלהם, אך הם לא אמרו לי דבר. רק הסתכלו
אחד אל השני במבט עצוב.
מצאתי את עצמי בוהה בהם במבט תוהה. אני לא חושבת שהם מבינים עד כמה היום הזה חשוב לי. קצת כעסתי.
תהיתי אם קרה משהו, תהיתי אם היום הזה חשוב להם כמו שהוא חשוב לי. זה יום ממש שמח, ממש חיכיתי לסיפור של אמא.
למה הם לא מחייכים כמו שאני מחייכת? חשבתי לעצמי.

הסטתי את המבט שלי ופתחתי את הדלת. החלטתי שאני רוצה להתחיל את היום החשוב שלי בטיול בתוך שדה התותים שעל יד הבית שלי.
ראיתי את הכביש מרחוק כאורות אדומים ולבנים שלא מפסיקים להבהב. ככל שהתרחקתי מהכביש, כך האורות המעצבנים נעלמו כנקודה דמיונית באופק. המשכתי לכיוון שדה התותים.
הם יותר אדומים ובוהקים ממה שזכרתי אותם.
הרגשתי שאני בעולם מבודד עד שזר פרחים אדום עטוף שהונח על חלקת אדמה ריקה קטעה אותי. שכחתי כמה שאני אוהבת פרחים.
יצאתי לכיוון השביל ועברתי לצד עץ יפהפה וארוך עם פרחים שבמרכזם הצבע הצהוב בוהק וזורח, ועורב שחור כעלטה נח על צידי ענפיו.
הוא החל לעוף מסביבי ומסביב העץ כשהתקרבתי. התחלתי לפחד.
תהיתי בתוכי אם הם יודעים כמה שאני אוהבת אותם.
הייתי צריכה לומר להם להתראות לפני שאני הולכת, לא?

ישבתי על הספסל לצד העץ היפהפה והעורב חסר-המנוח. הפרחים החלו ללבלב ולהשתרע לאורך כל הענפים כשהבטתי בהם.
הצבעים שלהם היו כה בוהקים ויפהפים. זה היה נראה כמו המקום שמעבר לעננים.
אני חושבת שהוא רצה שאני ארגיש מוגנת, שאני צריכה להישאר כאן לתקופה קצרה.
הוא נתן לי תחושה שאולי זה עדיף. יכולתי לשמוע בלחישותיו שהוא רוצה שאשאר.
העץ התקרב אליי וחיבק אותי בענפיו.
אמרתי לו שאיני יכולה להישאר עוד. זה יום ההולדת שלי והוא רק התחיל! ולא הצלחתי לראות את קרני השמש מבעד לענפיו.

קמתי מהספסל ורצתי בחזרה. רציתי שהם ידעו שאני אוהבת אותם ושזה היום הכי חשוב בחיי.
לא ידעתי שדווקא ביום הזה לא אהיה נוכחת איתם.
ממש רציתי… דווקא. זה היה יכול להיות נחמד.
הכביש היה שקט כשחציתי אותו לראשונה, אני תוהה מה קרה.
האורות הלבנים והאדומים לא מפסיקים להבהב מסביבי. רק רציתי שהם ידעו.

אני לא מבינה. למה הם בוכים? אני ממש שמחה שהם עכשיו יודעים.