אומץ קטנציק..

המים היו עמוקים קצת. צבעם היה ירוק-שחרחר בקרקעית, טורכיז מושלם באמצע, וכחול צלול על פני המים.
הוא הסתכל עליהם בעיניו הגדולות. אמא קראה לו לבוא אחריה, היא אמרה לו שלא לפחד, המים לא יעשו לו כלום.
אבל איך אפשר שלא לפחד?! הוא היה קטן ואגם המים היה רחב ומהפנט.
הוא צפה באחיו קופצים למים בהנאה ומשפריצים מים אחד על השני…
טוב, אין ברירה, הרי הוא לא יכול להישאר כאן בגדה היבשה לנצח…
והברווזון הקטן שלנו קפץ, וגילה שהוא לא טובע אלה צף, והוא נפנף בכנפיו הקטנות והצהובות, משפריץ מים לכל עבר.
וכשאימו באה לקראתו היא עטפה אותו בתוך כנפייה, והוא כרכר בהנאה; וכשיצאו מהמים, התכרבלו כל הברווזונים סביב אמם והיא אמרה להם שגם מחר הם יכלו לצאת לשחות באגם הגדול…

והברווזון הקטן חלם על האגם, שלא הטביע אותו.
והוא הבין שלא הכל מפחיד בחיים, ושגם ה שנראה מסוכן או מפחיד יכול להתגלות כמהנה…