סכיזופרניה- פרק 1

הוא הביט בי, עיניו הכחולות היו נוקשות, מבטו היה קר, פחדתי ממנו, מעולם לא ראיתי אותו נסער כל כך, הוא מלמל לי משהו בלתי ברור והסתלק.נשארתי קפואה, בודדה, ביער המחשיך, הסדרתי את מחשבותיי נשמתי עמוק פעמיים ופתחתי בריצה לביתי. טיפסתי במהירות במעלה המדרגות מתנשפת על כיסא המחשב הישן שלי, אבי זינק מן הספה ופתח את דלתי "זה שוב הוא, נכון?" הבטתי בו במבט נחרד והנהתי, רק פעם אחת. הוא פלט אנחה ואמר "אני אהיה בסלון אם תזדקקי לי", "אוקי, אבא" עניתי בקול שבור.
זה הוא, זה תמיד היה הוא, זה תמיד יהיה הוא, הוא.
הוא זה שרודף אחריי בחלומות, הוא זה שמכיר אותי מאז היותי תינוקת, הוא זה שהיה אהבת נעורי, הוא זה ששברתי את ליבו, הוא זה שלא משחרר, לעולם.
אספתי את עצמי וגררתי את עצמי למקלחת, רק רציתי לשטוף מעליי את היום הזה, מתחת למים החמים הרגשתי כל כך בטוחה, נינוחה לרגע כמעט והצלחתי לשכוח אותו, לא רציתי לצאת, אבל אז המים התחילו להתקרר, עטפתי את עצמי במגבת, הידקתי אותה חזק אל גופי ופסעתי אל חדרי.
שמתי על עצמי את הפיג'מה הסמרטוטית שלי וירדתי לאכול ארוחת ערב.
חיממתי לי חתיכת לזניה מאתמול ומזגתי לעצמי כוס חלב, נגסתי באטיות, ראשי ממוקד בדבר אחד,
מה אני עושה עכשיו? ומה אהיה במפגש הבא? הרי לא אוכל להעלם ככה, הוא חבר של המשפחה, רק הרהרתי והרהרתי, עד שסיימתי את ארוחת הערב, שתיתי בזריזות את החלב וצעדתי אל עבר חדרי, אבי מלמל אליי "לא רוצה להצטרף אליי ולראות את המשחק, אלכס?" השתנקתי, "מממ.. לא, תודה אבא, אבל יש לי המון שיעורי בית", עליתי במהירות אל חדרי לפני שיחשוב על משהו נוסף, נשכבתי במיטתי, חיברתי את האוזניות אל האיפוד ונכנעתי לעירפול חושים הרחק הרחק ממנו, או כך לפחות חשבתי.
קמתי בבהלה, על מצחי זעה קרה, מתנשפת ומשתנקת, זה היה סיוט.. סיוט נוראי, זרקתי מבט אל עבר השעון, ארבע לפנות בוקר, התהפכתי במיטה פעמים רבות אך החרדה גברה עלי, ירדתי אל הסלון והדלקתי טלוויזיה, לא היה שומדבר מעניין חוץ מסדרות אופרה של שנות השבעים, אז צפיתי בהן, עד ששקעתי בשינה.