מתי היא תשים לב… פרק 17

נקודת מבט הדר-
"מאור קוראים לך במטבח" אמר תומר והסתכל עליי, מה עשיתי? "אוקי הדרי אני שמה, אם את צריכה משהו תבואי אליי" אמר מאור ויצא מהחדר ונתן בדרך טפיחה על השכם של תומר, נשארנו לעמוד ולהסתכל אחד על השני, "מה?" שאלתי בלי רגש והסתכלתי על תומר שעמד בכניסה לחדר ולא זז, "את משחקת בי?" שאל תומר ונכנס לחדר, "די כבר תומר!אם כבר אני אמורה לחשוד בך, מאור הוא בסה"כ ידיד יש לו חברה בכלל ומה אתה בכלל שואל, אתה לא בוטח בי?" שאלתי בכעס, "אני סומך.." אמר בשקט והתקרב אליי, הוא התיישב לידי במיטה וליטף את שיערי, "מה יש לך?" שאלתי, "כלום הדר" אמר, יכולתי לשמוע בקולו שהוא לא בסדר, "טוב אני בחדר שלי" אמר תומר ויצא מהחדר, אפילו לא חיבוק, לא נשיקה, נשארתי בהלם בחדר של מאור וצעדיו של תומר התרחקו, עברו להם 5 דקות וקמתי מהמיטה, אני לא משאירה אותו ככה, הלכתי לחדר שלו ונכנסתי לחדר בשקט, הוא שכב במיטה בלי חולצה והוא היה מכוסה בשמיכת פוך בצבע כחול, נכנסתי מתחת לשמיכה לידו והסתכלתי עליו, הוא ישן, אפילו שהוא ישן הוא היה נראה לא רגוע, "תומרי" אמרתי והעברתי את ידי על גבו השרירי, הוא כיסה את עצמו בשמיכה והמשיך לישון, "תתעלם ממני" סיננתי מבין שיניי, "הדרי אין לי כח.. אני פשוט לא פה היום.." אמר בעצב ועיניו היו סגורות, "תספר לי למה" אמרתי בעצב, הוא לא ענה והמשיך לישון, אחרי כמה דקות הוא הסתובב אל כיווני ופניו היו מול פניי, ידיו התלפפו סביב גופי וחיבקו אותי, "עוד שבוע זה האזכרה של אמא שלי.. נועם אחותי מתחילה עם הדיכאון וסוחפת את כולנו בדיכאון שלה" אמר תומר והרגשתי רע טיפה.. אמא שלו נפטרה, "כל אחד מתמודד אחרת עם המוות, זה דבר עצוב וכואב שאמא מתה אבל היא חייבת להמשיך בחיים, שתיזכר ברגעים מאושרים על אמא שלכם וככה היא תחשוב על הצד החיובי ולא על הרע" אמרתי, וניסיתי לעזור אבל זה לא עזר, "אמא שלי מתה בלידה של נועם, שנועם היתה בידה אמא שלי נפטרה.. "אני מצטערת" אמרתי בלחש, נועם בטח מרגישה נורא.. מרגישה הכי רע שאפשר, מרגישה שהכל בגללה, אני לא רוצה לחשוב מה עובר עלייה, "אם אתה צריך משהו אני כאן בשבילך" אמרתי בעצב, "אני רק צריך שתהיי איתי" אמר ועצם את עיניו, "אני איתך, אני בשבילך כאן, אני אוהבת אותך" אמרתי ורציתי להראות לו שאני כאן בשבילו, כאן למענו, "אני אוהב אותך" אמר ונישק את שפתיי ברכות, "את תמיד היית מזכירה לי את אמא שלי כי את דומה לשלגייה לפי התיאורים שאמא שלי היתה מתארת את שלגיה, היא היתה מספרת לי את הסיפור כשנועם היתה בבטן שלה, תמיד היא היתה אומרת לי לפני השינה 'אתה תמצא את השלגיה שלך ותחיו באושר ועושר' וכשהיא מתה לא האמנתי יותר לא לאגדות לא לסיפורים לא לאהבה אפילו, לא מצאתי את השלגיה שלי, והנה מצאתי אותך, את השלגיה שלי, רק שהחור הזה שבתוך הלב שלי הזכיר לי את הסיפור של אמא ומה שעשיתי זה רק לעשות לך רע, למרות שאהבתי אותך" אמר תומר והנהנתי בראשי, אני לא דומה לשלגיה.. לא ידעתי מה להגיד.. "אני מצטערת שכל זה קרה.. אתה יודע שאני כאן בשבילך" אמרתי שוב, כמה חשוב להזכיר לבן אדם שאתה כאן בשבילו , זה דבר לא מובן.. "אני יודע" אמר וחיבק אותי, "בוא נעביר את הדיכאון.." אמרתי והוא הנהן בראשו, "נלך לישון צהריים ונקום כמו חדשים, נקום שמחים רעננים" אמרתי והוא צחק, "מאיפה כל האנרגיות שלך?" שאל
"אני שואבת אותך מאנשים שאני אוהבת" אמרתי וחייכתי אליו
"הלוואי והיה בי את הכוח הזה לעשות אנשים מאושרים כמו שאת עושה" אמר ונשך את שפתו התחתונה,
"יש לך את הכח, לכל אחד יש את הכוח הזה, אפילו מילה קטנה משנה את המצב, אולי בשבילך לא אבל בשביל מישהו אחר כן, ואותי אתה עושה מאושר, זה כבר משהו" אמרתי וחייכתי אליו
"את מביאה לי את האושר בחיים" אמר וחיבק אותי, נרדמתי בתוך חיבוקו אני בטוחה שגם הוא