המתכון לאהבה מוצלחת

מאיה בילתה רבות בקריאת ספרים; בבית, בבית הספר, בספרייה ובמקומות ציבוריים אחרים. לפעמים שני חבריה הטובים ביותר היו מצטרפים אליה, בהתחלה קוראים ספרים אחרים לצידה ובשלב מסוים מתחילים "להפריע". היא אהבה את ההפרעות הקטנות שלהם, את הצחקוקים וההנאה שבשיחות ביניהם.

מאיה, עידו ואביב היו חברי ילדות וכשהיו נפגשים אז לרוב כול השלושה יחד. הם בילו אין ספור שעות ביחד והעריכו את החברות ביניהם. לפעמים תהתה מאיה, שאם תצטרך לבחור באחד מהם, במי תבחר?

באחד מערבי הסתיו כשמשבי הרוח כבר החלו להתקרר והז'קט היה אביזר חובה בכדי לא להתקרר- היא חלפה על פני חנות שלא שמה לב אליה קודם. חנות עתיקות שלא הייתה מודעת אליה עד עכשיו. האם באמת הייתה שם קודם, היא תהתה. משהו בחנות משך אותה להיכנס, כמו כוח מסתורי ובלתי נראה לעין. היא הרגישה מהופנטת וצעדה במקום כאילו הכירה אותו כמו את כף ידה עד שנעצרה מול מדף כמעט ריק פרט לספר אחד שהועמד עליו. הספר היה כרוך בכריכה בעיצוב ידני, כנראה שיפוץ אחרי כל השנים שעברו עליו. היא יצאה מן ההיפנוזה שהייתה שרועה בה ונאצה מבט חשדני בספר. אתה רוצה שאפתח אותך, חשבה לעצמה. היא הושיטה את ידה קדימה, אל הפרי הנחשק.

הספר העתיק הרגיש הרבה יותר כבד ממה שנראה. היא דפדפה בדפיו העבים מנסה להבין מה תוכנו. הכריכה הציגה את שמו של המחבר בלבד, אלוויס פאנטום, שם מוזר לדעתה. היא עצרה בעמוד אחד בודד מיני רבים, בו הצליחה להבין את תוכנו "המתכון לאהבה מוצלחת" התנוססה הכותרת בראשו. חיוך מעוקם הופיע על פניה, בדיחה משעשעת חשבה, סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו.

"במקומך הייתי פועלת לפי העצה שלו." היא שמעה קול של אישה מבוגרת, מאיה התבוננה לצדדים בכדי למצוא את מקור הקול.
"זה טיפשי." היא סיננה מבין שיניה אך האישה המבוגרת בכל זאת שמעה אותה.
"לא הייתי מכנה ככה את הגורל." השיבה הזקנה שכעת עמדה על יד הדלפק הקרוב לכניסת החנות. היא הייתה רזה ונראתה שברירית כל כך, חיוורת ושיערה הארוך והשב היה אסוף בצמה ארוכה. על גופה הונחה שמלה שהוכנה בהזמנה אישית לממדיה. היא בהחלט שידרה ביטחון וכבוד שצברה עם השנים.
"ומה אני בדיוק אמורה לעשות?" פנתה אליה מאיה שלא בדיוק ידעה איך להתייחס לעצת ה"אהבה" שנתן לה הספר.
"זה פשוט, תפעלי לפי ההוראות והכול כבר יסתדר." אמרה אשת הברזל וחיוך ערמומי חמק אל שפתיה. מאיה ניגשה אל הספר שוב והעמוד שעצרה בו קודם נפתח כבר על הפעם הראשונה. קראי את המילים ואל תתחרטי, אולי את לא בטוחה אך הלב מבין. הוא יבחר ובחירת ליבך אלייך תושב. היא חשבה שיש משהו מחשיד במילים האלה אך המשיכה לקרוא הלאה, דאם טו די דאם, הוא שלך לעד וזהו, בזה זה נגמר.
"ומה עכשיו? לא קרה כלום…" היא פנתה אל האישה שעמדה על יד הדלפק,
"הו, אל תדאגי- בהצלחה לך בהמשך." קראה האישה בחביבות ונעלמה מאחורי דלת סתר על יד הדלפק שכנראה הובילה למחסן בקומה תחתונה. איזה חנות מוזרה, חשבה מאיה לעצמה ויצאה מהחנות.

באותו הערב שתי שיחות שלא נענו הונחו בנחת במכשיר הנייד שלה ורק האור המהבהב שהודיע שאף אחד לא התייחס אליהן עדיין ריצד בחלל החדר החשוך. האחת הייתה מעידו והשנייה מאביב. מרוב העייפות היא לא החזירה צלצולים.

כמו בכל יום ראשון, ישבה מאיה בפינה המסתורית שלה בספרייה וקראה ספרי פנטזיה. גופה הדק הזדחל מתחת למשקוף החלון העבה שהיה בין טורים של ארונות ספרים. בניגוד לכל הימים האחרים, עידו היה הראשון להגיע ואביב לא נמצא איתו.
"איפה אביב?" שאלה כדרך אגב בלי להוריד את עיניה מן הספר.
"אני לא מספיק לך?" שאל עידו. הדבר גרם לה להרים את עיניה אליו, היא הבינה שמשהו קרה ועכשיו היה הזמן לחקור אותו.
"מה קרה ביניכם?" שאלה,
"מי אמר שקרה משהו?" ניסה להתגונן,
"אני יודעת שקרה אז כדאי שלא תסתיר את זה מפני." היא רטנה עליו מעט,
"בסדר, אל תכעסי." החל לדבר "החלטנו שכול אחד צריך לבלות איתך בנפרד." המשיך,
"למה?"
"עניין בין גברים."
"אני לא מבינה."
"את לא צריכה להבין." הוא נאנח, "אני מאוכזב ממנו. זה הכול." הוסיף עידו.
"אני באמת לא מבינה. זה כל כך נדיר שאתם רבים וגם אז אתם מסתובבים ביחד." היא הייתה מבולבלת, מה כבר יכול היה לקרות בכמה שעות ספורות.

"נאנה, בואי איתי לאנשהו." הוא אמר לפתע,
"אתה לא מתכוון לחכות לו?"
"לא." אמר ומשך את ידה בכדי שתקום, בסוף היא נכנעה לו וקמה. היא השאילה את הספר בכדי שתוכל לסיים אותו בהמשך ושניהם יצאו מבניין הספרייה. הוא שילב את ידו בשלה והיא הסמיקה מעט מן המגע. הם התקדמו בין ההמון השורץ ברחובות שלובי ידיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. היא דקת הגוף והוא בעל המבנה השרירי והגובה הרם נראו כמו זוג מבטיח בעיני העוברים ושבים. היא לא ידעה מה עובר לו בראש אך נהנתה מן החלום כל עוד יכלה. אולי זה באמת הוא, עידו- בחירת ליבה. אולי הספר כן עשה משהו בסופו של דבר. קסם כלשהו.

מאיה ועידו הגיעו למקום המסתור שלהם בפארק העירוני. פינה שאף אחד לא מצא. הזווית שיצרו העצים והשיחים הסתירו את השטח המעוגל המספיק לכמה אנשים. הם נכנסו פנימה, נעלמים מעיני הציבור. הרוח הסתווית נשבה מעט ופיזרה את עלי השלכת סביב, צבעי הסתיו הזהובים והאדומים, המלכותיים, התנוססו מכל עבר. מאיה נשכבה על הדשא המזהיב ועידו רכן מעליה. ליבה פעם בחוזקה והקצב הואץ, שיערו השחור נפל לצידי פניו והוא הביט בה כך מספר דקות. לחייה נצבעו בוורדרד על עורה הלבן בעקבות מבטיו החודרים.

"שלא תעז!" הם שמעו קול מפתח המעורה הסודית שלהם. אביב עמד שם והתנשף בחוזקה, "סוף סוף מצאתי אתכם." אמר בקוצר נשימה, נראה שהוא רץ הרבה. הוא התקדם בברוטאליות כלפי "הזוג הטרי" והעיף את עידו הצידה ממנה. מאיה עברה למצב ישיבה, היא לא הבינה למה הוא כועס כל כך.
"מה קרה אביבי?" שאלה בדאגה,
"מה קרה?!" הוא רטן מרוב כעס עדיין חסר נשימה, הוא לקח לעצמו דקה בכדי להסדיר את נשימתו. "אני מאחר בכמה דקות ואת בורחת לי איתו!" אמר והצביע על עידו שישב לצידה והתבונן בו במבט אטום.
"צודק, היינו צריכים להודיע." היא מיהרה לומר,
"זה לא העניין!" הוא כמעט צעק עליה ועידו התערב "אל תרים עליה את קולך."
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות?! אתה בוגד, זה מה שאתה!" הכעס הופנה אל עידו עכשיו,
"אני?! ואולי זה בעצם אתה!" גם עידו החל לכעוס ונעמד על רגליו, אביב בעקבותיו. האגרוף הראשון הותך בפניו של עידו מצדו של אביב, מאיה לא יכלה להאמין למראה עיניה. הם אף פעם לא הרביצו אחד לשני ברצינות, אף פעם. עידו לא ספג את העלבון ושלח את אגרופיו גם כן. קטטה פרצה ביניהם כשכל אחד מנסה להטיח את אגרופיו בכול הכוח בשני.
"תספיקו!" היא ניסתה להפריד ביניהם אך ללא הצלחה. בסוף נאלצה להיכנס לקרב בעצמה, היא שלחה את ידיה אל כתפיהם בכדי לנסות ולהפריד, לבסוף היא קיבלה מכה מהדף הלהט ביניהם. היא לא יכלה לעצור את הדמעות שפרצו מתוך עיניה, הן צרבו כמו שמעולם לא עשו בעבר. כאב לה לראות את חבריה הטובים ביותר, רבים עליה. הספר ההוא, היא נזכרה בספר.

היא ידעה שלא תוכל לעצור אותם פיזית או מילולית אבל אולי יש פתרון אחד. היא רצה אל חנות העתיקות, מנסה שלא להאט את הקצב. תיק הצד עם הספר שהשאילה קודם, הקשה על התקדמותה בכך שנחבט בירכה בכול צעד ולמרות זאת היא המשיכה. היא חייבת להפסיק עם זה עכשיו. לא עברו עשרים וארבע שעות והטיפשות שלה כבר עוררה צרות שכאלה. גורל או ערמומיות של אישה מבוגרת?

מאיה נכנסה לחנות בריצה, מתקדמת אל הספר הנחשק. מצאתי אותך, חשבה לעצמה ודפדפה בו בכדי למצוא את העמוד המתאים. היא מצאה את העמוד אך פתאום לא הצליחה לקרוא את המילים בו, הן היו בשפה אחרת ולא מוכרת לה. הפחד תקף אותה.
"אני מבינה שלא היית מרוצה מן השירות." היא שמעה את הקול המוכר,
"בכלל לא. בגלל הספר הזה, חברות חשובה עומדת בפני סכנה." היא הסבירה קצרות.
"האמנם? את בטוחה שזה לא מה שרצית? אהבה…"
"לא כשזה בא על חשבון חברות שנרקמה לאיטה שנים." היא כמעט צעקה, "למה אני לא מצליחה לקרוא את העמוד הזה שוב?"
"מפני שזה לא מה שאת צריכה. הספר ממלא את צרכיו של הקורא, עכשיו את זקוקה למשהו אחר." הסבירה הזקנה, זה לא היה אופייני לה לנדב מידע כזה ללקוחותיה. אבל היא ידעה את בעייתה של הנערה לעומק מפני שחוותה אותה בעבר גם היא, היא ידעה את הכאב.

מאיה המשיכה לדפדף עד שהגיעה לדף היחיד שיכלה להבין את תוכנו. אופס, כמה חבל. מה שקרה, להחזיר לא ניתן. ליבה החל לכאוב ומרוב פחד הספר נשמט מידיה ונחבט ברצפה הקרירה.
"הגורל, יכול להיות אכזרי מדי פעם." היא שמעה את מילותיה החדות של הזקנה ולאחר מכן, אולי באמת ואולי בתעתוע, שמעה את צחוקה האפל נישא ברחבי חנות העתיקות.

עיניה של מאיה נפקחו לפתע מרוב בהלה, היא קמה בחדות לכדי ישיבה. עידו ואביב שכבו לצידה כשספריהם פתוחים על העמודים האחרונים שקראו ועיניהם עצומות. הם נראו שלווים כל כך ושום סימני אגרופים לא נראו על פניהם. היא נשמה עמוק ונרגעה. לא להתעסק עם הגורל, מאיה, לא להתעסק.