Little Things – וואן שוט הארי וליז

היי. אני ליז. אני בת 18.
יש לי בעיה. אני לא שלמה עם עצמי. אני לא אוהבת איך שאני ניראת.
יש לי שיער חום גלי, עיינים ירוקות, אני לא רזה אבל אני גם לא שמנה, ואני די גבוהה.
אני בכיתה י״ב ויש לי די הרבה חברים. יש לי ידיד טוב בשם הארי סטיילס. כן כן, הארי סטיילס מוואן דיירקשן. האחד שכולן מתאהבות רק מלראות אותו, האחד שכולן נמסות מהחיוך הכובש שלו.
אני ממש אוהבת אותו בתור ידיד. הוא מקשיב, והוא באמת מבין מה אני עוברת.

נכנסתי לשירותים באולם ספורט. הוצאתי מהתיק שלי את המכנס הקצר שלי ואת הגופייה. לבשתי אותם והסתכלתי במראה. ״אני חייבת להשתנות. אני לא אוהבת את הדברים האלה״ מלמלתי לעצמי.
התבוננתי במראה בפעם האחרונה ויצאתי מתא השירותים.

עליתי לאולם ספורט וראיתי שהבנים מהכיתה שלי מתאמנים שם. גם הארי.
״אתה יודע איפה אנחני מתאמנות?״ שאלתי את הארי.
״פגשתי את אמילי אני בדרך, היא אמרה לי שאתן עושות שיעור תזונה בכיתה״ הוא כמר שהוא מתנשף מכל המשקולות שהוא הרים.
״אוקיי, תודה״ אמרתי ויצאתי מהאולם.

יופי, זה מה שאני צריכה עכשיו. שיעור תזונה. עוד דרך אחת לגרום לי להרגיש לא טוב עם עצמי.

נכנסתי לכיתה ועמדתי בפתח. ״למה איחרת?״ שמעתי את המורה. ״מצטערת, חשבתי שאנחנו מתאמנות באולם״ אמרתי.
״תתיישבי״ היא אמרה ואני התיישבתי במקום שלי.
״אוקיי בנות, היום אנחנו נלמד על תזונה נכונה, איך לאכול בריא וגם נלמד על פרמידת המזון״ המורה אמרה.
היא התחילה לדבר, והרגשתי כל פעם שאיזה מישהי נועצת בי מבטים.
אני די שמנמנה. אני לא הכי רזה, אבל בכיתה שלי אני בין הגדולות.

אבל זו לא הייתה הרגשה, באמת כל פעם מישהי דפקה לי מבט אחר. הרגשתי ממש לא בנוח. אני לא אוהבת שמסתכלים על הגוף שלי. אני ניהיית נבוכה ואדומה.
״אז הבי טוב זה לא לאכול סוכרים. הסוכר מתפרק והופך לשומנים בגוף״ המורה הסבירה.
״שמעת ליז? את תצטרכי את זה״ קרוליין אמרה וכל הבנות צחקו.
זו לא הפעם הראשונה שצוחקים עליי בגלל איך שאני ניראת. אני לא מבינה מה הבעיה שלהן! זו גנטיקה! ההורים שלי ככה, אשמתי שנולדתי ככה? אני מנסה לסדר את זה אבל פשוט אי אפשר.

״תסתמי קרוליין״ אמרתי. ״בוא׳נה, שתקי אוקיי?״ היא אמרה וקמה מהכיסא שלה. ״למה לי?״ שאלתי רגועה. אני כבר רגילה לזה.
״כי את שמנה! זה למה! כולם צריכים לדעת שאת ש מ נ ה״ היא אמרה וחייכה חיוך ערמומי, חיוך מנצח.

יצאתי מהכיתה בריצה לעבר שער בית הספר. התקשרתי להורים שלי ושאלתי אותם אם הם יכולים לקחת אותי הביתה, וכמובן שאי אפשר.
ישבתי על הספסלים ושמעתי מוזיקה באוזניות.
״היי, מה את עושה פה?״ שמעתי את הארי.
״אני חוזרת הביתה״ אמרתי. ״למה?״ הוא שאל.
״הארי, אני לא בטוחה שכדאי לי לספר לך.. זה באמת נושא ממש אישי״ אמרתי. למרות שהוא ידיד נורא טוב שלי, עדיין אני לא חושבת שאני יכולה לסמוך עליו ברמות כאלו.
״קדימה, אני הידיד הכי טוב שלך, את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל״ הוא אמר.
״אבל זה נושא ממש אישי״ אמרתי.
״ליז, אני מתישהו פגעתי בך? אני מתישהו סיפרתי למישהו אחר סוד שאמרת לי לא לספר?״ הוא שאל.
״אף פעם״ אמרתי.
״אז את גם יכולה לסמוך עלי לגבי הסוד הזה״ הוא אמר.
״אני לא יודעת ממש איך להתחיל לספר את זה..״ מלמלתי.
״תנסי״ הוא אמר.
״אתה יודע שאני לא אוהבת את איך שאני ניראת, ושאני מתביישת בעצמי. אז היום בשיעור תזונה שהיה לנו היום, קרוליין אמרה לי שאני שמנה, ואתה יודע שאני לטקחת דברים כאלה ללב, וזה ממש פגע בי״ אמרתי כשהתחלתי לבכות.
״אוקיי, ליז. את לא שמנה, ואת גם לא רזה, אני מסכים. אבל חשבת פעם איזה בן אדם מקסים את? את נחמדה, יש לך חברים, את גם ניראת מדהים! אף בחור לא אוהב בנות רזות מידי, שניראות כמו מקל, ויש בחורים שאוהבים בחורות שמנמנות. אבל אפילו לא שמנמנה! את יפייפיה! ״ הוא אמר וחייך. הרגשתי שהלחיים שלי עומדות להתפוצץ מכמה שהם היו אדומות.
״לדעתי, היופי הוא לא חשוב. האופי חשוב. אני יכול לבלות עם האישה הכי שמנה בעולם והכי מכוערת בעולם, רק עם כיף לי איתה, רק אם אני נהנה בחברתה״ הוא אמר.
״אז מה אתה מנסה לומר?״ שאלתי.
״אני מנסה לומר שהדברים הקטנים לא חשובים. האופי חשוב״ הוא אמר והחזיק את ידי.
״תודה״ אמרתי וחייכתי.
״ועוד דבר אחד, יש לך חיוך מושלם״ הוא אמר.
צחקקתי והסתכלתי בעייניו הירוקות.
״ליז? יש דבר אחד שרציתי לעשות במשך הרבה זמן..״ הוא אמר.
״מהו?״ שאלתי.
הוא התקרב אלי ונישק אותי. אני לא מאמינה שזה קורה. אני חלמתי על זה כל החיים שלי.
״איך?״ שאלתי בהתעניינות.
״את פשוט בין אדם מושלם, בלי קשר לכל הדברים הקטנים״ הוא אמר ונישק אותי עוד הפעם.