איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק כ"ד: סיימון אמר

יצאתי מדלת חדרי, נבהלת לגמרי.
"מה לעזאז…" התחלתי להגיד, המומה. מי ידע שכל-כך הרבה דברים, עצובים ושמחים, יכולים לקרות לי עם חמישה בנים כל-כך חתיכים ומוכשרים. "ס-ס-סיימון?" צווחתי.
"הלו איימי, שמעתי עלייך הרבה" סיימון אמר. הנה הוא היה, סיימון קאוול האגדה של כל האקס-פקטורים, עומד מולי מחייך ולוחץ לי את היד.
"ס-ס-סיימון קאוול" אמרתי שוב, "מה אתה עושה פה? היי" הרגשתי סתומה, אך הייתי חסרת-מילים.
"רק סיימון" הוא אמר בקולו הרציני.
"אוקיי סיימון, היי" חיבקתי אותו. "מה אתה עושה פה? אתה פה בשביל הבנים נכון?".
"לא האמת, שבאתי כי שמעתי שחתונה מתרחשת פה מתחת לאפי אז עזבתי את האולפן ובאתי ישר לפה. איפה החתן?" הוא נאם.
"לא יודעת, הוא כנראה…".
"פה" הארי הצביע על נייל, שנכנס הביתה עם שקיות מלאות באוכל והמבורגר כמעט גמור ביד.
"היי כולם, למה כולם… היי סיימון!" הוא חייך.
"הנה אתה בחור צעיר" הוא חיבק ופרע לו את השיער בו זמנית.
"סיי, אתה פרעת לי את השיער".
"אני דווקא אוהבת את זה, נראה מפתה" חייכתי.
"סיימון, תבוא כל יום" נייל לחש לו בקול רם ואני צחקתי.
"אז רגע, אתה מתנת-החתונה שלי?" חשדתי, "זה בכלל חוקי?".
"לא לא, באתי לבשר לך את המתנה שהחבר'ה האלה נתנו לך" סיימון אמר בקול נמוך.
"אתם מביאים לי… את אקס-פקטור? מה?!" הסתבכתי.
"לא" ליאם ולואי אמרו.
"תני לו לדבר" הארי עודד את סיימון.
"זה בסדר סיימון, היא לא נושכת. לא אתכם בכל מקרה" נייל נאנח בחיוך.
"היי!" נעלבתי. "אז סיימון, מה אמרת?".
"את מוזמנת לאודישן באקס-פקטור, ואני מקווה שאת טובה כמו שהבנים אומרים שאת" סיימון אמר.
"חזור שנית?!" צרחתי, עיניי כמעט יצאו ממקומן. לא האמנתי שזה קורה לי. אני? באקס-פקטור? מה!.
"את, באקס-פקטור, בעוד שבוע" לואי אמר בקולו הצווחני והמצחיק.
"תתקשרי אליי אם תהיה לך בעיה, מקווה שאהיה המנחה שלך גם" סיימון הושיט לי כרטיס ביקור.
"ת-תודה" גמגמתי, "באמת תודה".
"בבקשה" הוא אמר וחיבק אותי "מזל-טוב, אני מוזמן גם כן?".
"בטח" נייל אמר וטפח על גבו במין חצי-חיבוק. סיימון התיישב עם הבנים עם הספה הענקית בסלון, ואני הלכתי למטבח להביא דברים ולהגיש להם.
"גם אתה היית חלק מזה?" חייכתי לנייל כשראיתי אותו נכנס לאזור המטבח.
"אולי" הוא ניסה להיות מסתורי.
"במילים אחרות כן" צחקקתי.
"מה הייתי אמור לעשות? את שרה מדהים ואת צריכה להשתמש בכישרון הזה" הוא נישק אותי.
"ואולי אני לא רוצה לעלות על הבמה. תודה על ההזדמנות אבל אין לי ביטחון עצמי או את היכולת להגיע לאן שאתם" הסברתי לו, "אני לא מוכשרת כל-כך".
"את כן מוכשרת כל-כך".
"אני לא חושבת, אין לי הרבה ביטחון" חייכתי אך שפתיי רעדו, לא ידעתי איך לבטא את חוסר-הביטחון שלי על הבמה.
"הבמה אמורה להרגיש לך כמו בית" נייל אמר.
"אבל כשאני על הבמה אני מרגישה מוזרה ומטומטמת, אני מרגישה עצמי" נאנחתי.
"מה רע בלהיות את?" הוא התעניין. "את מושלמת".
"הכל מושלם, בעיקר אתה" נישקתי אותו והבטתי בעיניו. מחר אני מתחתנת, בעוד שבוע אני באקס-פקטור, מה יותר טוב מזה? אני הולכת להתעלף, אני מתרגשת בטירוף.