איליין בלו 3 פרק כ"ב: טובי והזאב

עמדתי שם, כשהלס הניח את ידו על מותני ואור כתום ניתז מגופו. הרגשתי שגופי נשרף ונולד באותו הזמן, שמשהו משתנה בו. עורי צרב וצרחתי, סקאי רצה לעברי.
"ידעתי" הלס אמר, משחרר אותי וצופה בי משתנה כנגד עיניו. "כל הזמן הזה, זה היה בתוכך ולא ישתחרר".
"מה בתוכי? מה קורה לי?" צווחתי ונפלתי לרצפה על ברכיי.
"מה עשית?" סקאי בכתה, נגשה אליי. פרפרתי על הרצפה, הרגשתי את דמי רותח. ראיתי מבעד לכאב את סקאי מתרכזת במשהו, עוצמת את עיניה וידה על הרכה.
"ידעתי, ידעתי שזו היא" הלס היה נשמע מרוצה מעצמו. ריחפתי מעל הרצפה, אורות כתומים אפפו אותי ונכנסנו לעורי- הכאב עזב אותי מיד.
"איליין!" שמעתי צעקה, קול מוכר מידי, מי זה?. לפתע נעמדתי ללא סימן על עורי.
"זו לא אני, רואים? תחזירו את הזיכרונות לכולם עכשיו" התחננתי, ביקשנו את העבר המושלם שהיה לי, היה ואינו. הבחנתי בסקאי והלס מביטים בי חסרי-מילים.
"אתה רואה את זה?" היא שאלה בסקרנות, מביטה על פניי.
"כן, זה ממש שם!" הלס אמר במסתוריות.
"רואה את מה? מה זה?" שאלתי כמעט בדמעות. סקאי כעת ניגשה אליי, מגישה לי מראה קטנה ומחייכת.

"תסתכלי לתוכה" היא חייכה. הבטתי על בבואתי, נדהמתי. עיניי השתנו, כתומות ומעוגלות, גדולות. בתוכן חריטות פרצוף של זאב, מביט חסר-פחד מתוך המראה. זאב כמו שהיה על הטבעת של טובי פעם, כשחטפו אותו וענדתי אותה עד שמצאתי אותו. אולי בגלל זה כוחותיי יצאו, הוא הרי המגן שלי.
"איליין" ראיתי את האני האחרת לרגע והיא התפוגגה, אך עיניי נשארו איך שהן היו- כתומות, רחבות ועגולות.
"איליין!" הקול השתנה, שוב הקול המוכר.
"עכשיו כשקיבלת את הכוחות שלך…" סקאי התחילה להגיד.
"היא עוד לא יודעת מהם" הלס נאנח בשאננות.
"בוא נגלה" חייכתי, "ויורקן הראשון שיידע, תגיד לי איפה הוא!" אמרתי בביטחון.
"איליין!" הצעקה הדהדה שוב בראשי, הקול עבר למבעד לדלת. צעדים מהירים, ריצה, מישהו מחפש אותי. הקול הזה, איפה שמעתי אותו?.
פתחתי את הדלת במהירות, חייבת לגלות מי זה. התחמקתי מידיות בצורת-הידיים ופתחתי בבת-אחת, פתחתי ולא יכולתי לנשום. טובי, טובי שלי רץ אליי, הוא צועק את שמי.
"טובי" נעמדתי במקומי לרגע והיססתי, שברגע אחד אנרגיה עצומה ניתזה מלבי המאוהב ורצתי אליו גם. "טובי! טובי!". התקרבנו אחד לשנייה והוא חיבק אותי, חיבוק שנמשך ולא רציתי שהוא ייפסק, רציתי להישאר ככה לנצח.
"איליין, ידעתי, אני יודע" הוא אמר כמילים רגילות שכולם אומרים, "ידעתי מה היית בשבילי, מה תהיי בשבילי תמיד".
"טובי, אבל… איך?".
"קיבלתי מסר כלשהו לתוך ראשי, מישהו רצה שאני אדע" הוא הביט בעיניי ואני עסוקה בללטף אותו, לראות שכל זה מציאות.
"מי ירצה שתדע מה יש בינינו? כל העולם רוצה להפריד אותנו" פניי העציבו מעט.
"חשבתי שאת הולכת למות פה, מה עוד החברה הכי טובה אמורה לעשות בזמן כזה?" סקאי הגנה על מעשיה, אך פשוט חיבקתי אותה.
"תודה לך, סקאי" אמרתי לה וטובי חייך אליה.
"רואים? מה אני עושה בשביל חברות…" היא נאנחה.