מטח כוכבים

כל הכוכבים נופלים, שובלים מכוספים מלווים אותם בדרכם מטה.
עיני הזיקוקים שלו סוקרות את השמים בהתפעלות ואז נפנות אלי. נישמתי נעתקת ואני שולחת יד, לגעת בפניו. לסת מרובעת- חזקה, שפתיים דקיקות מכווצות, אף מאורך מעוקם מעט, צלקת קטנה על ליחי השמאל מהפעם ההיא במחנה יהודה, ומעל כל אלה צמד עיני ברקת נוצצות ומלאות רוך. ידי עוצרת ברעדה, ״קרה משהוא?״ הוא שואל ואני מנענעת לשלילה ״אז תמשיכי״ הוא עוצם את עיניו ואצבעותיי מטיילות על עפעפיו ומשם ממשיכות למצח גבוה, עד ליער עבות שחור משחור. לפתע עיני הזיקוקים נפקחות והוא שואל בדאגה אמיתית שמעלה חיוך על שפתיי ״היבעת משאלה?״
אני מסתכלת עליו מישירה מבט.
 לא. אני לא צריכה.