עובר | חלק א

 אמצע הלילה ואני מקיאה. יושבת ישר מעל האסלה כולי מוקפת נירוסטה נוצצת ומקיאה. כל גופי רועד ודמעות מלוחות חוסמות את ראיתי. בשנייה של מנוחה אני מתיישרת ומנסה לבלוע רוק, הגרון שורף. ״מה קורה פה?!״ אמא ניכנסת בכותנת בד מקומטת ועניים ממצמצות. אני משתנקת ומקיאה שוב; היא מביטה בי בזעזוע.

הרופאה גוחנת מעלי ודוחפת מין הכלאה שחורה של מברג ומחדד לאוזניי, ״היא תהיה בסדר?״ אמא שואלת בדאגה, הרופאה מהנהנת הנהון לא מחייב וממשיכה בבדיקותיה, היא מרימה בלוק כתיבה ורושמת כמה הערות מהירות, העט חורץ בדף. ״אווה חמודה את יכולה בבקשה לצאת ולתת לי ולאימא שלך לדבר?. אני גוררת את רגליים כועסת, בין עם זה בגלל שהרגע סילקו אותי מהחדר או בין אם זה בגלל שהן מתייחסות אלי כאל ילדה קטנה. חדר ההמתנה עמוס למחצה ואני מתיישבת בזהירות על כיסא אדום בין זקנה מנמנמת לילדה לבושה בשימלה ירוקה ״רוצה סוכריה?״ היא שואלת ומגישה לי שקית פלסטיק חצי מלאה,״לא זה בסדר אני גם ככה עם בחילה״ חיוך חלש,
 ״אה״.
אני מסבה את רואשי ומעסה את רקותי בכאב אבל מבטה עדיין נעוץ בי. ״מה?״ אני נשמעת הרבה יותר כועסת ממה שהתכוונתי, "קחי״ היא שוב מגישה לי את שקית הסוכריות ואני רואה שיש לה עניים שחורות וגדולות .רק בגלל המבוכה על שצעקתי עליה קודם אני שולפת סוכריה סגולה ובולעת אותה במאמץ.״יופי״ היא אומרת כשזיק בילתי מוסבר בעיניה אני פותחת את פי לענות, לפני שאני מספיקה הן קוראות לי לחזור. אני קמה ובחצי הדרך מסתובבת, הילדה יושבת שם וצופה בי, שמלתה ירוקה, וענייה בורקות באור הפלורוסנת ולרגע היא ניראת כמו זוחל ענקי. אני ממשיכה, זה מוזר. טעם הסוכריה מר בפי.

אני מסתכלת במראה.
אני אווה פיג. בת שש עשרה עם שיער חום, עניים חומות מלוכסנות, גובה ממוצע: בהריון. הנערה במראה מניחה ידיים על ביטנה.

״אמא אני נשבעת לך! לא היה אף אחד״
״איך את יכולה?! איך את מעיזה לשקר לי ככה בפרצוף!״
"אמא בבקשה…״
שתינו עומדות במטבח המצוחצח. מסביבנו חומות שיש גבוהות ושתינו בוכות. ״אמא בבקשה…״ אני חוזרת מתחננת .״אני מאוכזבת ממך!״ היא עונה לי ושוברת את ליבי המפרפר לרסיסים.

אני מתעוררת, כל גופי זיעה. מחר אנחנו הולכות למרפאה ואני נירעדת למחשבה על רופאים בחלוקים לבנים וריחות חריפים של תרופות. אבל לא בגלל זה התעוררתי, אני מתהפכת והספרות על השעון הדיגטלי מהבהבות: שלוש ושלושים ושבע דקות לפנות בוקר. אני קמה והולכת למטבח לשתות כוס מים. השבועיים האחרונים היו סיוט מתמשך. הכל היה מפחיד, מעורבב בדמעות, ייאוש וריח בית חולים, אני מנסה לא לחשוב על כלום או שאני שוב יתחיל לבכות.
המים הקרים מרגיעים אותי מעט ואני נשענת על השיש ועוצמת את עניי. אני מתיישרת פתאום. אני יודעת מה העיר אותי. אני רצה לשירותים מרימה את חולצתי ומסתכלת במראה. שום דבר לא קורה ואז כמו בהיסוס רעידה קלה חולפת בביטני. היא שטוחה ואני בת שש עשרה ואף פעם לא היה לי חבר אבל עוד תזוזה והפעם אני יודעת שהוא בועט.

הערתי אותה ישר כשהשמים התחילו להכחיל ״אני לא באה! לא אכפת לי מה תגידי הוא שלי ורק שלי ואני לא אתן שיהרגו אותו!״. היא מופתעת, בימים האחרונים לא דיברנו ובהסכם שבשתיקה היה מוחלט שאני יעשה הפלה וזהו, החיים ימשיכו כאילו לא קרה דבר. ״מה״ היא צעקה, ״אני לא יכולה אמא!. הוא ילד הוא חי וזז ואני לא יהיה זאת שתהרוג אותו!״ 
״אווה! אנחנו דיברנו על זה!״ היא אומרת ״סיכמנו שזהו ודי!״. ואולי בגלל ההבעה על פרצופי היא מוסיפה ברוך ״הוא אפילו לא ילד עדיין, הרופאה אמרה שזה- בן לפחות תישעה עד עשרה שבועות, הוא לא חי!״.
״לא אמא״ אני אומרת בהתרסה, וקולי מתמלא הערצה כשאני ממשיכה ״הוא זז! הוא חי! והוא שלי!״. אמא מסתכלת עלי באלם, יש לה שקיות מתחת לעניים, ״על מה את מדברת אווה?״