השירים שלי פרק 16
נקודת המבט של דני:
(הערת הכותבת: זה לדעתי שיר שמתאים לפרק וזה גם השיר ששמעתי שכתבתי אותו אז אם אתם רוצות תשמעו http://www.youtube.com/watch?v=444CwFFi0bE )
אני ושקד היינו בדרכנו אל הבית של הורינו.
כאב לי כל כך על אבי. הוא היה בן אדם כל כך טוב, שומר מצוות, מצחיק, נדיב, טוב לב ועוד המון תכונות שאני לא יכול למנות עכשיו.
למה זה מגיע לו?
למה זה מגיע לנו?
הכי דאגתי לשקד. אחרי כל הכאב שהיא עוברת בתקופה האחרונה עכשיו גם זה? היא לא סבלה מספיק?
הגענו לבית שלא ראינו כבר שנה.
ישבנו כמה דקות במכונית, מתבוננים בבית שהיה לפנינו.
בית בעל שתי קומות, חצר ענקית ומטופחת, חומה גבוהה שמקיפה את כל השטח.
בבית היו 4 חדרי שינה -לי, לשקד, לההורים וחדר אורחים אחד- , סלון רחב שממנו מגיעים למטבח מאובזר, שני חדרי שירותים ושלושה מקלחות -בקומה הראשונה חדר שירותים אחד ושני מקלחות ובקומה למעלה חדר מקלחת אחד וחדר שירותים אחד- ומרפסת ענקית שמשקיפה אל הנוף השכונתי של ראשון לציון.
יצאנו מהרכב והתקדמנו אל הדלת בדממה, עוד מהמטוס לא דיברנו, כאב מידי לדבר.
צלצלתי בפעמון הדלת ושמתי לב שהצלצול השתנה.
אמא פתחה את הדלת ודמעות היו בעיניה, וזה הכאיב לי יותר ממה שכבר כאב.
חיבקתי אותה חזק, הייתי צריך להרגיש שהיא פה,שהיא לא הלכה, שהיא כאן איתי.
הייתי צריך חיבוק שלא קיבלתי כבר שנה – חיבוק של אמא.
ברגע שהתנתקנו מהחיבוק הרגשתי רטיבות על לחיי. אני בוכה.
שקד לא חיכתה או הססה וחיבקה את אימא בשנייה שהתנתקנו לגמרי.
ניגבתי את הדמעות וחיכיתי שהן יסיימו את החיבוק וברגע שסיימו נכנסנו פנימה ומה שראיתי גרם לגופי לכאוב יותר ממה שכבר כאב -בדיוק ברגע שחשבתי שזה לא יכול להכאיב יותר.
אבי ישב על כיסא עם משענת קרוב לשולחן, גופו כפוף וידו רועדת מעט אוחזת בחוזקה במקל הליכה כל כך חזק שקצות אצבעותיו הלבינו מעט.
דמעות נוספות ירדו מעיני וראיתי שגם שקד בדיוק כמוני.
חיבקנו אותו חיבוק עדין, משתדלים לא להכאיב לו יותר מידי.
אחרי שעתיים בהם השלמנו פערים ודיברנו על כל הנושא של אבא -מיותר לציין שהשיחה נעשתה בדמעות- אבא החל להשתעל ולפרפר.
מהר מאד זינקתי אליו בעוד שקד ואמא ישבו בוכות ומחייגות ביד רועדת אל אמבולנס.
לפתע עיניו נעצמו, מהר בדקתי לו דופק ונשימה וראיתי שכן יש הבנתי שהוא התעלף.
האמבולנס הגיע שתי דקות אחרי שאבא התעלף ומשם נסענו במהירות לבית החולים כשפה ושם שמעתי שהחובשים מלמלים משהו כמו 'משהו לא בסדר' או 'תבדוק לו שוב את הדופק' שרק גרמו לליבי לפעום במהירות וללחץ להשתלט עליי.
עברו בערך 10 דקות עד שהגענו לבית החולים.
ברגע שנכנסנו לבית החולים רצנו עם החובשים שנסעו אל חדר הניתוחים ונעצרו ליד דלת מספר 4061.
ולפני שאבא הרופאים האחיות והחובשים נכנסו לחדר רופא אמר לנו שעושים לו ניתוח לריפוי הסרטן הלבלב שהיה אמור להיות בעוד שבועות אך מכיוון שמצבו החמיר הוחלט לעשות אותו עכשיו.
בשנייה שכל הצוות הרפואי ואבי נכנסו לחדר הניתוחים הרגשתי את עולמי מתמוטט.
קרסתי על הרצפה שדמעות שקטות זורמות מעיניי ובמוחי יש רק מחשבה אחת בעלת מילה אחת.
'אבא'.
תגובות (2)
מעלףף תמשיכי
וואו!!