אבודה בתוך עצמה

היא כלואה בתוך מגדל,
שהוא בעצם החדר שלה.
כולם כאן צועקים עליה,
אך אז שוב מבקשים עזרה.
היא לבד, כל כך קשה לה,
ואין מי שיציל אותה,
היא אבודה,
אבודה בתוך עצמה…

מנהרה, חשוכה, מובילה אותה בדרך,
והיא נתמכת, בקירות מחוספסים.
עכשיו, כשברחה, לאן היא תלך?
אין תשובה לשאלה בשבילה,
אין איש שיעיד למצבה…
היא לא תסתובב אחורה,
הפנתה היא את גבה כבר מזמן…

כמו תמיד כשראשה מסתובב,
ומוחה ננעל בתוך מבוך חדריו,
היא קורסת אל הרצפה פרוקת איברים,
מחכה היא לאור המחר.

התקווה את ליבה נטשה עוד מזמן.
את קול הציפורים לא תשמע היא עוד לעולם.
את נשיבת הרוח הקרירה, היא לא מרגישה יותר.
ליבה נדם מין כל שבב אושר שהרגיש.

כלואה היא בארון צר ואטום.
בלי יכולת לצאת ולנשום.
מלאכים מסביבה יושבים ובוכים,
"עוד נפש אבדה חזרה לאלוקים."

זה היה באשמתה, היא הבינה מאוחר.
היא גמרה כך את חייה, בגורל מר ואכזר.
ניתקה את עצמה מאלה ששהו בליבה,
אלה אשר אהבה היא ושנאה.

התשמעו נא לי בפעם האחרונה ידידיי?
התוכלו למלאות את משאלת ליבי הישנה?
היא יותר כמו תודה, על כל מה שעשיתם.
תודה על שהייתם שם כשהייתי צריכה עזרה,
תודה על התמיכה ואהבה שהופגנה,
תודה על הכתף הלא נראית שכל אחד התנדב להושיט…
עזרו בבקשה אחד לשני,
אל תזניחו את השני.
זכרו שכולם הם בעצם אותו דבר,
אך בתוך כל אחד יש משהו מיוחד.

היא עלתה בשלווה אל ענני המרום,
כשעל פניה חיוך אמיתי, לשלום.
היא ידעה שהם שמעו אותה, כי בכיים התגבר.

אור לבן אפף אותה מכל הכיוונים.
על ראשה נחה הילה, ועל גבה כמו מפרשים,
נפרשו להם כנפיים, לבנים כעננים.

טוב לה גם אחרי כל השנים שכבר חלפו,
מצאה היא את מקומה בין אנשים.
אנשים שמקבלים אותה כמו שהיא, ללא תנאים.
היא גילה על עצמה משהו, שרק הגדיל את חיוכה,
היא… היא כבר לא אבודה בתוך עצמה.