רוח העעלים

העלה נשר מהעץ שלי.
אני לא מאמינה שהוא האחרון שנותר
העץ הזה העץ היפה הזה הוא כל חיי!
הרוח שנשבה על עליו, הדמעות שלי כשהגיע הסתיו אינני יכולה לאבד אותו!
אם פועלי הבניין לא היו כורתים לי את חיי…
"ניצן?"
"אמא.. אני לא מוכנה להקשיב. העץ הזה הוא העץ שלי! העץ שאני שתלתי בגיל שלוש. שקנית לי בחנות הצמחים של רייסמן."
"מתוקה שלי, אני באמת לא ידעתי שזה ייצא כך. המצב שלנו קשה עכשיו. אני הייתי חייבת לתת להם את העץ ואם לא שני ושי לא יוכלו לאכול בלילות.."
"אז אכפת לך מהאחים הקטנים שלי וממני לא?"
"ניצי.. זה לא ככה…"
"תעזבי אותי.. אם תסלחי לי אני אלך להתקלח…"
סגרתי את דלת החדר והיא נשארה שם לבדה..
נכנסתי לחדר האמבטיה ודמעות עוד זלגו מעיניי.
יצאתי לאחר חצי שעה. רק רציתי לישון ולשכוח מהיום הזה, שלא היה בכלל את כל הריבים הללו.

– תחילת הבוקר, שמונה וחצי, בית הספר העירוני –
"שירי! נו שירי חכי רגע!"
"מה את רוצה ממני ניצן? אני ראיתי אתכם אין לך שום מילה להוסיף"
"נכון. אין לי מילה להוסיף.. אני לא יודעת מה נכנס בנו"
"הוא היה החבר שלי ואת בלי בושה נישקת אותו. אין לנו אפילו מילה אחת להוסיף לשיחה הטיפשית הזו."
שירי התקדמה מהמקום. ואני הלכתי לשבת על הספסל בחצר בית הספר.
"הצלחת לדבר איתה?"
"אלון תוותר. היא לא תסלח לנו לעולם! היא החברה הכי טובה שלי.. ואנחנו ברוב תמימות הרסנו את החברות שלך ושלי איתה."
אלון ואני החלנו לבכות מעט. שירי הייתה חשובה לשנינו מאוד. אבל עכשיו? הכל נגמר..

– צהריי היום, שתיים-עשרה וחצי, תחנת האוטובוס –
הדרך הביתה הייתה עוד ארוכה. האוטובוס הגיע מהר ולמזלי הרב מצאתי מקום בסופו של האוטובוס. הוצאתי את המחברת שלי והמשכתי בכתיבה שלי. כתיבת ספר, קטן ולא גדול במיוחד. על כמה ילדים שמנסים להציל את מקומם האהוב.
קיבלתי טלפון. זו הייתה אמא
"איפה את ניצן?"
"באוטובוס"
"מתי תגיעי?"
"עוד חצי שעה.."
השיחה נותקה במהרה. רציתי רק להמשיך את העמוד הבא, אך האוטובוס הגיע אל תחנת הבית שלי.
ירדתי ממנו והתחלתי ללכת לכוון הרחוב שלי. רחוב אלונים.

– צהריי היום, אחת וחצי בצהריים, כניסת הבית –
הגעתי הביתה. אמא נראתה מוטרדת. העץ עוד עמד בכניסת הבית. הלכתי להתיישב על הנדנדה שהייתה תלויה בין ענפיו הגדולים והתנדנדתי.
אמא ניגשה אליי וקראה לי למטבח וכדי לדבר איתי..

בשעה ארבע בצהריים שמעתי כבר את כורתי העץ מפילים אותו על הקרקע. העלה האחרון נשר בשעה שמונה בערב ואני עוד בכיתי..
הלוואי והייתי יכולה להזיז את הזמן אחורה כדי שכל מה שקרה לי היום, לא היה קורה